חידות בענייני מצוות ועבירות

1) היכן מצינו סעודה מסויימת, שאם נערכת בארץ ישראל, היא נחשבת לסעודת מצוה, אך בחוץ לארץ אינה נחשבת לסעודת מצוה?

2) כמה ימים בשנה מניחים תפילין?

3) חייל הגיע לאחד מגדולי הדור, על מנת להתברך לישועה והצלחה, כי הציבוהו כשומר במקום פלוני. הורה אותו גדול לחייל שני דברים: א) "תקפיד להסיר מעליך את הטלית-קטן שלך לפני השמירה". ב) "אני מציע לך לשמור באחד משַׁעֲרֵי המקום! אבל, אם אתה עלול להירדם במהלך שמירתך - עדיף שתשובץ לשמירה במקום אחר, ולא בשער...". מהו פשר דברי החכם?

4) מתי מוהל רשאי למול את התינוק רק כאשר יפנו אליו ויבקשו ממנו לשמש כמוהל, אך לו עצמו נאסר לבקש שיזכו אותו במצוה יקרה זו?

5) ראובן מגיע אל שמעון ומבקש ממנו דבר-מה, ואנו אומרים לשמעון 'עליך להימנע מלמלא את בקשתו'! לאחר מכן ראובן פורץ בבכי ומתחנן לשמעון על הדבר, וכעת אנו אומרים לשמעון 'מצוה עליך להיענות לבקשתו'! - הכיצד?

6) על מי מגדולי הדורות מספרת השמועה שחתם את שמו בתוספת הערה: "העובר בכל יום שלושה לאוין"?

7) אדם נתחייב בסקילה, ומוציאים אותו להריגה. לפתע, מגיעים עדים ומעידים שהוא ניגן "יודו לה' חסדו"... ובשל כך פוטרים אותו מחיוב הסקילה – היתכן?

8) הרים את קולו בלבד, ללא דיבור, ועבר על שלושה לאווין (שונים) מן התורה - הכיצד?

תשובות

1) כתב המגן אברהם (סי' תקס"ח סק"ה, בשם הבאר שבע), שסעודת חנוכת הבית בארץ ישראל היא סעודת מצוה, משום ששם יש מצוה לחנכו, אבל בחוץ לארץ היא אינה סעודת מצוה. (אולם הוסיף בשם הים של שלמה, שגם בחו"ל אם נמנע לפני כן מלשתות בבית ומלנהוג בו קלות ראש, ועושה את הסעודה לחנוך את הבית בדברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע, הרי זו סעודת מצוה).

2) כתב רבינו אביגדור הצרפתי (מבעלי התוס', פירושים ופסקים, שיר השירים פסק תקפ"א): "ולפי שתפילין קשורים נגד הלב, שנאמר (משלי ו') 'קשרם על ליבך', ונאמר (שיה"ש ח') 'שימני כחותם על ליבך... רשפיה רשפי אש', כמו שמפרש בגמרא (ר"ה י"ז.) 'אלו פושעי ישראל (שנידונים באש) קרפתא דלא מנח תפילין', ולכך א"ש ימים מניחים תפילין בשנה, מן שס"ה ימים תסיר ס"ד: נ"ב שבתות, ויו"ט י"ב, עם ט' באב. נמצא שגיהנם שולט א"ש ימים בשנה, בלא שבתות ויו"ט ששובת, וימי הנחת-תפילין מציל מהם". (נראה מדבריו שסובר כשיטות שאין מניחים תפילין ב-ט' באב, אולם למעשה נפסק שיש להניחן, יעויין ב"י סי' תקנ"ה. עוד נראה מדבריו שבחול המועד מניחים תפילין, ולמעשה ברוב קהילות ישראל אין מניחים תפילין בחול המועד, בפרט בארץ ישראל, יעויין בזה בשו"ע סי' ל"א ס"ב ובפסק"ת שם).   

3) ידוע שכיום אסור להיכנס לשטח הר הבית. וחייל שהוצב לשֵם שמירה בהר הבית (מסיבה ביטחונית הכרוכה בפיקוח נפש) - כתב בשו"ת 'אור לציון' (ח"ג פ"ל הערה ד') - שיש לו לטבול קודם שנכנס, וכן יזהר להפחית ככל האפשר בנשיאת בגדים וחפצים, כדי שלא להכניס למקום בגדים וכלים הטמאים בטומאת מת וכדו'. ועל כן, כל בגד או חפץ שאינו נצרך, יסירם לפני שיכנס, וכגון טלית-קטן, שעון, ארנק וכדו'.

עוד כתב ה'אור לציון': חייל לוי, שהוצרך להיכנס להר הבית לשם שמירה, אם הוצב לשמור ליד אחד השערים של הר הבית, ייזהר שלא יירדם שם, לפי מה שכתב בספר 'משכנות לאביר יעקב' (פ"א דתמיד ובח"ב סי' ג'), שגם בזמן הזה קיים דין 'שמירת המקדש'[1]. (אכן, ציין שם שיש החולקים על שיטה זו, והם הגאונים הגר"י מקוטנא והאדר"ת זצ"ל, שהראו לו פנים לפטור, וכן ה'אבני נזר' ח"ב סי' תמ"ט, כתב שאי אפשר וגם אין חיוב לקיים מצוות שמירה בזמן הזה. וכך העלה גם בספר 'עולת תמיד', והוכיח בכמה ראיות שהגם שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, מ"מ חיוב השמירה אינו שייך כי אם בזמן שהיה ביהמ"ק קיים. יעויין בכל זה ב'ציץ אליעזר' ח"י סי' א' אות ע').

ומכאן התשובה לחידתנו: מדובר בחייל שהינו בן לוי, שהוצב לשמירה בהר הבית.

4) נאמר בשערי תשובה (או"ח סי' תצ"ו): לעניין מילה בזמנה, שאירעה בארץ ישראל ביום טוב שני של גלויות, והיה שם אורח מחוץ לארץ, שעושה היום יום טוב, והוא מוהל, כתב בספר 'נחפה בכסף', שכל שיש מוהלים מתושבי אותה העיר, שיום זה אצלם חול, אין האורח רשאי למול. ו'במטה יהודה' חולק וסובר שמותר. ובש"ח כתב, שבמקום שיש עשרה מבני חו"ל שנוהגים היום יום טוב, אסור לו למול, וגם כשאין עשרה, דווקא כשמבקשים ממנו שיהיה הוא המוהל, אין לו למנוע עצמו, אבל הוא ודאי אסור לבקש מאחרים שיתנו לו למול, וכן יורה לו החכם לאורח שבא לשאול, שאין לו להיות רודף היום אחר מצוה זו, מאחר שעבורו הוא יום טוב (ויש אחרים שיכולים למול), ורק אם יבקשו ממנו מאליהם, רשאי למול. (ויעויין בפסקי תשובות שם אות ל', שנקטו הרבה פוסקים שיכול בן החו"ל למול לכתחילה, אף שיש שם מוהלים בני ארץ ישראל, וגם יוכל לבקש מאבי הבן שיזכהו במצוה זו, כי מילה 'הותרה' ביו"ט ולא 'דחויה').

5) נאמר בשו"ע (חו"מ סי' שס"ו ס"א): "גזלן מפורסם (שעסקיו בכך ותשובתו קשה), הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזילה קיימת, אין מקבלים ממנו, כדי שלא יימָּנע מלעשות תשובה", (דהיינו, חז"ל תיקנו שלא יקבלו הנגזלים את דמי גזילתם מגזלן זה שכל עסקיו ומחייתו היו מגזילות, וזאת כדי לפתוח לו פתח לדרכי התשובה, שאם יקבלו ממנו, יצטרך לתת את כל רכושו, וקיים חשש שמחמת כן יימנע מלעשות תשובה. והמקבל ממנו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר אין רוח חכמה וחסידות בקרבו. סמ"ע). והוסיף ה'ים של שלמה' (ב"ק ט'-ג'), שאם בוכה (הגזלן) ומתחנן לפני הנגזל שיקבל ממנו את דמי הגזילה, בוודאי מצוה לקבל ממנו, משום שבאופן זה לא תיקנו חכמים שלא לקבל ממנו, ואדרבא, הנמנע מלקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו!

6) בספר 'כפתור ופרח' (פ"ה) כתב: שמעתי במצרים מפי ר' שמואל, אחד מבני בניו של הרמב"ם, שכאשר הרמב"ם היה חותם שמו באיגרת שלוחה היה מסיים: "הכותב העובר בכל יום שלושה לאוין", וזאת משום שהיה גר במצרים, וכתב בספרו (הלכות מלכים ה'-ז'): "בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". ומסיים הכפתור ופרח: אמרתי לו דרך חצי נחמה, הרי רבינו ז"ל היה רופאו האישי של מלך מצרים, ושמא היה מוכרח להישאר במצרים מחמת ציווי המלך. (ויתכן שחתם כך כדי שלא ילמדו ממנו היתר לדור במצרים. וע"ע ב'ציץ אליעזר' חי"ד סי' פ"ז. ויצויין שכמה מרבותינו האחרונים סירבו להאמין לעדות זו שרבינו הרמב"ם כתב על עצמו שעובר בכל יום על ג' לאוין, יעויין ב'יחוה דעת' ח"ג סי' פ"א).

7) כתב הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ז הלכה א'-ב'): "אכילה זו שבן סורר ומורה חייב עליה, אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר בזול ויין בזול, ויאכל וישתה חוץ מרשות אביו בחבורה שכולן ריקנין ופחותין... אם גנב משל אביו, ואכל אכילה מכוערת כזו ברשות אחרים, והיתה אכילת מצוה אפילו מדבריהם, פטור, שנאמר 'איננו שומע בקולנו', שאינו עובר באכילה זו אלא על קולם (של הוריו), יצא זה שעבר בה על דברי תורה, או שאכלה בדבר מצוה. כיצד, אכל אכילה זו המכוערת עם החבורה הרעה שאוכל עמהם בדבר מצוה, אפילו אכלו בתנחומי אבלים שהיא מצוה מדבריהם, הרי זה פטור מן המיתה". למדנו אפוא, שבן סורר ומורה אינו חייב מיתה במקרה שאכל בסעודת מצוה.

והנה, כתב הרמ"א (בהלכות חנוכה, סי' תר"ע ס"ב): "נוהגים לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם (בחנוכה), ואז הוי סעודת מצוה". והוסיף המשנ"ב (סק"ט) בשם הרש"ל, "שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם הנס, הכל סעודת מצוה". ובמשנ"ב (סי' תרצ"ז סק"ב) מבואר, שמי שנעשה לו נס וקיבל על עצמו יום זה למשתה ושמחה, הסעודה שעושה בשביל הנס היא סעודת מצוה, משום שכל סעודה שעושים לזכר נפלאות השם, הרי היא סעודת מצוה.

ומכאן הפתרון לחידתנו: מדובר בבן סורר ומורה שהוציאוהו לסקילה, וטרם המיתוהו התברר, שבסעודה שנערכה בחנוכה שיבח וזימר לכבוד השי"ת "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", וכיוצא בזה, וממילא, הפכה הסעודה לסעודת מצוה (כפי שלמדנו ברמ"א שעל ידי הזמירות והתשבחות למקום, הסעודה נחשבת לסעודת מצוה), ומעתה, בן זה אינו חייב מיתה, כמבואר ברמב"ם דלעיל שאינו חייב על אכילה בדבר מצוה! (הרה"ג ר' מאיר דינר שליט"א).

(הבה ונשאל חידה נוספת: אכל בשר כשר - ונתחייב מיתה, אך אילו היה אוכל בשר טרף - היה פטור ממיתה - היתכן? והתשובה – ברמב"ם שם נאמר אודות אכילת הבן סורר ומורה: "היתה אכילת עבירה, אפילו מדבריהם, פטור, שנאמר 'איננו שומע בקולנו', שאינו עובר באכילה זו אלא על קולם, יצא זה שעבר בה על דברי תורה, כיצד... אם אכלה מנבלות וטריפות שקצים ורמשים, אפילו אכל (בשר כשר) בתענית ציבור שהיא עבירה מדבריהם, הרי זה פטור מן המיתה". נמצא אפוא, שבן סורר ומורה אינו חייב מיתה אלא אם כן אכל תרמיטר בשר כשר, אך אם אכל בשר שאינו כשר, פטור ממיתה).

8) מדובר בפרה שהיתה נתונה בעול יחד עם חמור, והם דשים ביחד את התבואה, ופיהם חסום, ועתה, אם בשבת קודש ירים האדם עליהם את קולו כדי שידושו, ומחמת קולו הם הלכו ודשו את התבואה, הרי שעבר בזה על שלושה לאוין: א) כלאים - 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו'[2]. ב) 'לא תחסום שור בדישו'[3]. ג) מחמר אחר בהמתו בשבת[4].

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.