האיש פקח את עיניו והופתע לגלות שגנב אחר הקדימו

מעשה בבעל תשובה שהגיע אל רבו, כשסכום גדול של כסף בידו, ושאלתו בפיו:

לפני מספר חודשים, כשטרם זכיתי לשוב בתשובה, שמעתי שרבים עומדים לטוס לציונו של צדיק מסויים בחוץ לארץ. בעוונותיי, נרקמה בליבי מזימה זדונית. התכנית היתה, שאטוס עם הקבוצה הגדולה לקבר הצדיק, ובבוקר, כשכולם ילכו להתפלל שחרית במתחם הציון, אעשה את עצמי כישן, וכשאשאר לבדי באכסניה, אוכל לגנוב את ממונם של האנשים, ירחם ה'.

ובכן, הגענו לציון הקדוש, ובלילה הוחלט לערוך כינוס של כל החברים לנסיעה, לשם חיזוק והתעלות. כדי להעמיד פנים כאחד מבני החבורה, נאלצתי לשבת עמם עד לסיום התוועדות החיזוק, בה הושמעו סיפורי הוד על הצדיק ודברי התעוררות. רק בשעה שלוש לפנות בוקר, עליתי על יצועי, ושקעתי בשינה עמוקה.

למחרת בבוקר, כל בני החבורה יצאו לתפילת שחרית, ואני נותרתי לבדי באכסניה. רק בשעה עשר בבוקר נפקחו עיניי, ולפתע, כשעדיין הייתי אחוז בקורי שינה, הבחנתי לתדהמתי שמאן-דהוא הקדים אותי...

ראיתי למול עיניי גוי ערל מבני המקום, שאוסף לתוך תיקו את השטרות הרבים שהוטמנו באמתחות חבריי.

ניתרתי מהמיטה, ושאגתי בעוצמה לעבר האיש, "אני מיד מזמין משטרה, כדאי לך לעזוב את התיק ולהסתלק מכאן"... לא ניתן לתאר אל גודל האימה והבהלה שנפלה על הגנב. הוא השליך מידיו את התיק הגדוש בשטרות, ונס ונמלט מהמקום.

כעת, חשבתי בליבי, התמזל מזלי, כי זכיתי שעשו עבורי כמעט את כל העבודה, וכל שנותר לי הוא רק ליטול את התיק ולברוח עם השלל הרב.

אלא, שלפתע הדלת נפתחה, והופיעו כמה מבני החבורה, שקול זעקותיי הגיעו לאוזנם. כשראו בחוץ את הגנב שנמלט, ואת תיק השטרות המושלך על הריצפה, הבינו היטב את שאירע כאן. האנשים נפלו על צווארי והרעיפו עלי ברכות על בלי די, על שהצלתי את ממונם במעשה הגבורה והתושייה שלי...

לבסוף בני החבורה החליטו ליתן לי 'פרס', כאות הוקרה על מעשה הגבורה וההצלה שלי, ומסרו לידי חלק מהסכום הגדול אותו הצלתי...

מאז אותו היום, בו ראיתי כיצד מן השמים מנעו ממני לבצע את זממי, התעוררו בקרבי רגשות של חרטה ותשובה, עד שזכיתי בס"ד לשוב בתשובה שלימה.

ועתה מנקרת השאלה בקרבי: מה עלי לעשות עם הממון שקיבלתי במתנה עבור הצלת כספם של האנשים, כאשר האמת היתה שכל כוונתי היתה להצילו לעצמי... האם זו 'מתנה בטעות', או שמא מאחר ועל כל פנים הצלת הממון היתה הודות למעשיי, אוכל להחזיק במתנה לעצמי?

השיב מו"ר שליט"א:

בעל התשובה רשאי להשאיר את הממון בידו, משתי סיבות:

א) הדין הוא שאדם שעבר על איסור לא-תעשה, כגון גילוח בתער, הרי הוא פסול לעדות. והנה, רבינו עקיבא איגר (קמא סי' צ"ו), נשאל אודות יהודי שראו את זקנו משוח בבורית (קצף גילוח), וסביב צווארו מעפורת (סדין שפורס המתגלח כדי שלא יפלו השערות על בגדיו) - האם אותו אדם כשר לעדות, כשלא ראוהו מתגלח בפועל? והשיב, שעל פי עדות זו אי אפשר לפסול את האיש, והוא נשאר בחזקת כשרות, כי אין כאן ראיה גמורה שהתגלח בתער, שכן שבשעה שמשך את זקנו בבורית, עדיין לא עשה מעשה של איסור, ויש לומר שאחר כך התחרט ושב אל ה'.

וגם בשאלתנו נאמר – על אף שהאיש התכוון בליבו לגנוב, מכל מקום עדיין לא גנב כלל, ויתכן שלבסוף היה חוזר בו ונמנע מלגנוב, (וכפי שראינו שהשכיל להבין שהיתה לו סייעתא דשמיא שלא התממשה תכניתו).

ב) נאמר בפרשת חוקת (במדבר כ"א ל"ג-ל"ד), שכאשר יצא עוג מלך הבשן לקראת ישראל כדי להילחם בהם, ה' יתברך אמר למשה רבינו "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו". דהיינו, משה היה ירא להילחם בעוג, והוצרך הקב"ה להבטיחו שינצחוֹ. ושואלת הגמרא (נדה ס"א.), הרי סיחון - אחיו של עוג, שגם היה ענק וגיבור מטיל אימה - בא להילחם בישראל קודם לכן (שם פס' כ"ג), וממנו לא היה משה ירא, ומדוע אפוא פחד משה מעוג?!

משיבה הגמרא, משה לא היה ירא כלל מזרוע בשר ודם, אלא חשש שמא תעמוד לעוג הזכות של אברהם אבינו, שכן עוג הוא זה שבא לספר לאברהם שלוט בן אחיו נלקח בשבי במלחמת המלכים, כדכתיב (בראשית י"ד, י"ג) "ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי" (שנשבה לוט), הפליט הוא עוג שפלט מדור המבול. מזכות זו של מעשה החסד של עוג, היה ירא משה רבינו.

אלא, שבמדרש (הובא שם בתוספות) מבואר, שכוונתו האמיתית של עוג היתה זדונית – הוא סיפר לאברהם אודות נפילת לוט בשבי, כדי שאברהם יצא למלחמה נגד ארבעת המלכים וייהרג, ואז ישא עוג את שרה אמנו! וכבר תמה בספר 'דעת זקנים' (מבעלי התוספות, במדבר שם): הלא כוונתו של עוג לרעה היתה, ואם כן ממה היה ירא משה רבינו? ותירץ: "כיון שהצלה באה על ידו, היה לו למשה לירא, כמו שמצינו (בנזיר כ"ג:) שבזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות, אף על פי שלא נתכוין בלק אלא לרעה, לקלל את ישראל"!

רואים אנו דבר פלא – למרות כוונתו הזדונית של עוג, פחד משה רבינו שעצם מעשה החסד וההצלה שעשה, יעמוד לו במלחמתו נגד ישראל.

כעין זאת נוכל לומר גם במקרה דנן – הגם שכוונתו של האיש היתה לרעה, מכל מקום, מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה (קידושין מ'.), והיות ועצם המעשה הביא להצלת כספם של חבריו, וכבר למדנו שגם על מעשה שמצד עצמו הביא לטובה יש לאדם זכויות, ממילא יכול האיש להשאיר את המתנה שניתנה לו בידו.   

לסיכום:מקבל המתנה יכול להשאירה בידו.  

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.