מה עשינו מן החיים? יומנה של רווקה, עמוד עשירי

לאנשים אין סבלנות להמתין בפקקים של כבישי איילון (כביש הייאוש, בלע"ז). אפילו שהם מתרווחים על כסא מרופד ברכב, ונהנים ממשב המזגן. אז איך לנו יהיה כוח לחכות שנים על גבי שנים, ולא בתור של מכוניות, אלא בתור של החיים שלנו שעוברים בלי נצר משפחתי, בלי קן, אפילו בלי מריבות ופיוסים. אפילו על מי להוציא את העצבים אין. בשקט בשקט, ולבד לבד. כמה נחמד.

ומה עם פגישות מזעזעות שעברנו? סיפורי פגישות שהשערות סומרות מלשמוע, שהוציאו אותי להפסקה של כמה חודשים והשאירו לקינוח, צלקות בלב. מפגשים שאין להם שום הסבר הגיוני, חוץ מתיקוני נשמות – שאל תנסו אפילו להבין אותם.

אז הדבר הפשוט הוא, שניפול לייאוש. כדאי שנסתובב שם זמן ממושך, כמו שאני מסתובבת בקניון עד שנמאס לי מהאות Z, שמזכירה לי את ראשית המילה ZARA. מה יש, קצת נרחם על עצמנו ונהיה ממש מסכנים, חמודים כאלה –

אוקי. נתחיל. ירדנו.

ירדנו.

ירדנו.

ירדנו כפול כך וכך (כל אחד ישלים לעצמו)...

הגענו לקומת הייאוש.

הינה שק ייאוש, יפה! הו, הנה עוד חמישה שקי ייאוש מפוצצים. לא רע! ואוו, הנה טונות של ייאוש, ועוד טונות של ייאוש, ועוד כמה משטחי ייאוש על מנוף. חביב. הינה טריליארדים של ייאושים קטנים בצורת פרעושים, מתעוררים לפעולה בלילות ארוכים...

ויי, הנה ייאוש בצורת חלבה, חברת "מי ירצה אותי בע"מ". איזה מהמם! בחיים לא ראיתי ייאוש בצורת חלבה! רכיבים: אני לא שווה, אין לי מזל, אולי יש לי מזל של קרפד, לא הלך לי ולא ילך לי, זה לרעתי, חבל שנולדתי, בסוף תמיד אני אדפק, מה שווים החיים שלי, עדיף למות.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

טוב, הולכים?

רגע, לא גמרנו, הנה הייאוש של החיים בצורת חביתת עין, הינה חטיפי ייאוש משדכנים ואתרים ללא שומן טראנס. הינה ייאוש מהחברים בצורת פפיון וייאוש מעצמינו בצורת עיפרון וייאוש של אמא שלנו בקרפיון ושל אבא שלנו בגרביון... והנה נוזל ייאוש מבושם מהסביבה.

הנה גן שעשועי הייאוש! נדנדת ייאוש מנגנת: "שידוך בא, שידוך הולך, שידוך בא, שידוך הולך". קרוסלת "שנות השידוכים", מסובבת שנים של המתנה עד שמקיאים, מגלשה לתוך כמה סיפורי שידוכים שדחו אותנו, וארגז חול מלא במשפטי הנשמות הטובות. מדהים!

הנה רכבת ייאוש חוצה ישראל. עוצרת בכל תחנה שתרצו, בקפה קפה, בלובי של מלון, בבית של רבקה השדכנית ועוד. אפשר להתקשר למוקד שלה ולברר אם היא עוצרת גם אצל קואוצ'רים שמטפלים במעוכבי שידוך מגיל חמש עשרה ומטה.

הנה... והנה... והנה....

עכשיו אפשר אולי להבין את אחת מהסיבות שבגללן אמר רבי נחמן "אין ייאוש בעולם כלל" – כי תכל'ס, אין מה לחפש שם. זהו מקום ללא תכלית, משעמם רצח. חוץ מייאוש לא תמצאו שם כלום.

אז איך עולים?

אולי נתנחם בעובדה, שיש צרות פי מאה יותר קשות ואנשים שקיפדו את חייהם בטרגדיות נוראיות.

טוב, זה נכון, אבל רק לכמה דקות. כי אחרי כמה דקות שוב נפגוש את מיסטר ייאוש, והוא ימצא פרצה אחרת למוטט אותנו בצלילה ישירה – אל תוך חביתת ייאוש או קרפיון ייאוש או פרעושי ייאוש... או שלושתם יחד בשילוב חטיפי ייאוש מזוגגים מלמעלה. ואם לא נהיה חמושים במקל סלפי – לא נצליח לנטרל אותו.

אז איך עולים?

האמת? זה בכלל לא משנה.

זה לא משנה אם אנחנו רווקים, אלמנים, גרושים, עקרים, נשואים, אוכלים, יושבים, או בוהים. זה לא משנה מהן התוצאות שלנו – אלא מהו התוכן שלנו. תוכן זה דבר שאף אחד בעולם לא יכול לקחת לנו. תוכן זה אנחנו. תוצאות – ילדים, בעל, משפחה, עבודה, דירה וכדומה – זה לא בידיים שלנו. זה מה שקיבלנו.

החיים שלנו לא נמדדים בשאלה אם התחתנו או לא, במידה ועשינו את מלוא ההשתדלות הנכונה המוטלת עלינו. הדבר היחיד שנצטרך לתת עליו דיווח בסוף החיים, זה מה עשינו עם החיים – ולא מה הוצאנו מהם. ה"מה הוצאנו" הוא בין כך לא שלנו.

למאמרים הקודמים בסדרה:

מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

היום כואב לי הלב, ורציתי שתקשיבו: יומנה של רווקה, עמוד שלישי

היום בו דפקתי בדלת של עצמי: יומנה של רווקה, עמוד רביעי

זו ילדותי השנייה: יומנה של רווקה, עמוד חמישי

על חיפוש ועל מציאה: יומנה של רווקה, עמוד שישי

לשבת טוב על הקרקע: יומנה של רווקה, עמוד שביעי

המשודך שלי לא פנוי לקשר: יומנה של רווקה, עמוד שמיני

לו יש כיפה, לה יש חצאית: יומנה של רווקה, עמוד תשיעי