כל מה ש(אולי) לא ידעתם על אמירת הלל בראש חודש

1. ההלל הוא חלק מהתפילה, הנקרא, לרוב בשירה, לאחר תפילת העמידה, בראשי חודשים ובימי חג, כדי להודות לקדוש ברוך הוא ולשבח אותו.

2. ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים.

3. בראשי חודשים, בחול המועד פסח ובשביעי של פסח אומרים את ההלל בדילוג, ולכן אמירת הלל שלם בכל שאר המועדים נקראת 'הלל גמור' או 'הלל שלם'.

4. לפני ואחרי אמירת ההלל אומרים ברכה.

5. ביום שבו נאמר הלל אין אומרים תחנון.

6. נחלקו הפוסקים אם חובת אמירת ההלל היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן‏. לכל הדעות אמירת ההלל היא על גאולתם של עם ישראל מעבדות לחירות.

7. התלמוד הבבלי קובע במפורש‏ שאין אומרים הלל בראש השנה (למרות שהוא גם ראש חודש) וביום הכיפורים, משום שהם ימי דין. כמו כן, אין אומרים הלל בפורים, כיוון שהנס לא נעשה בארץ ישראל, וכן משום שהישועה לא הייתה שלמה, כיוון שמלכותו של אחשוורוש המשיכה גם לאחר הנס. דעה נוספת היא שקריאתה של מגילת אסתר נחשבת כתחליף לאמירת ההלל.

8. על השאלה: "הלל זה מי אמרו?" משיבה הגמרא במסכת פסחים מספר תשובות:

א' – "ר"א אומר, משה וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו על הים. הם אמרו 'לא לנו ה' לא לנו', משיבה רוח הקודש ואמרה להן: 'למעני למעני אעשה'.

ב' – "רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען. הם אמרו 'לא לנו', ומשיבה וכו'.

ג' – "רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו 'לא לנו', ורוח הקודש משיבה ואומרת להם: 'למעני למעני אעשה'.

ד' – "ר' אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו 'לא לנו' ומשיבה וכו'.

ה' – "ר' עקיבא אומר: חנניה, מישאל ועזריה אמרוהו, בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע. הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'.

ו' – "רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו, בשעה שעמד עליהם המן הרשע. הם אמרו לא לנו משיבה וכו'.

ז' – "חכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". (פסחים קיז א).

9. במדרש רבה על הפסוק: "לשמוע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך" מבואר כך: "לשמוע בקול תודה" - אלו הקרבנות, "ולספר כל נפלאותיך" – "א"ר אבין, זה הלל, שיש בו לשעבר, ויש בו לעתיד לבא, ויש בו לדורות הללו, ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג". הגמרא מבארת את ייחודיותו של ההלל בכך שהוא כולל את כל התחומים הנ"ל. עוד מובא בגמרא החילוק הבא: "בצאת ישראל ממצרים" - לשעבר, "לא לנו ה'" - לדורות הללו, "אהבתי כי ישמע ה'" - לימות המשיח, "כל גויים סבבוני" - לימות גוג ומגוג, "א-לי אתה ואודך אלקי ארוממך" - לעתיד לבא. (מדרש רבה, ויקרא פרשה ל ה)

10. במדרש שיר השירים מוסבר הפסוק: "השמיעיני את קולך": "זו קריאת ההלל בנועם". בהמשך מובא כי "בשעה שישראל קורין את ההלל, קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אברייאה (משבר העליות והתקרות)". (שיר השירים פרשה ב לא)

11. ה'שפת אמת' מבאר כי לעתיד לבוא, בכל ראש חודש ובכל שבת תהיה הזכות לראות את פני ה'.  לדבריו, בזמן המקדש עיקר ההלל היה ברגלים, ועל ידי תפילת הלל הודו ישראל לקדוש ברוך הוא על הזכות היראות פני ה' במקדש. "ועתה, כשאין לנו בפועל זכיה זו, וההלל הוא רק זֵכֶר, אם כן, גם בראש חדש יש לומר הלל, שגם בו השערים נפתחים, וכמו שיהיה עוד לעתיד". עוד מוסיף ה"שפת אמת' דברים נפלאים: "ומכל מקום, גם עתה, למעלה, בשמים, נפתחים השערים בכל ראש חודש, ועל זה מבקשים יעלה ויבא זכרונינו וכו' ביום ראש החדש הזה, היינו הארה ושער שנפתח..." (שפת אמת, נח תרמ"ז)

12. בעל ה'שם משמואל' מבאר את חשיבותו המיוחדת של ה'הלל' בראש חודש, שאינו חובה, אך הוא חביב ביותר. לדבריו, כאשר אדם מנדב מעצמו דבר, בו אינו חייב, הקדוש ברוך הוא חפץ בזה ביותר. "ענין הלל בראש חדש שהוא רק מנהגא... כמו במשכן, תוספת הנדבה הייתה חביבה לפני הקב"ה יותר מכל הנדבה, שהרי הייתה בלתי דרושה מהם כלל, אלא אהבה מופשטת... וזהו שאנו מברכים 'הבוחר בשירי זמרה', היינו שיריים של הזמרה, שעדיין הלב הומה לומר זמירות ותשבחות נוסף על מה שאמר, והשי"ת בוחר בזה ביותר. וכן יש לומר בענין הלל בראש חודש, שאיננו נדרש, ולא בא עליו ציווי, אלא שישראל בעצמם לבם הומה לומר הלל, זה חביב לפני המקום ביותר". (שם משמואל, נח תר"פ)

13. בעל ה'שם משמואל' מרחיב ואומר כי עיקר עבודת האדם היא ברגש, לא במעשים ולא במחשבה. מסיבה זו, אמירת הלל ברגשות שמחה היא חביבה מאוד לפני ה'. להלן דבריו: "לתקן את הפגם שהוא בפנימיות, אלא על ידי רגש הנפש שיש במצווה... הרמב"ן כתב שיוצאין בהלל בשמחת יום טוב, הרי שאין מדברין באמירת הלל בפה ואפילו במחשבה, רק בהרגש הנפש שבו... וזה יסוד גדול בדרכי העבודה". (שם משמואל, מקץ תער"ב)

הרב יעקב בן סרוק בסיפור מרתק אודות המעלה בהכרת הטוב של השם יתברך: