יום האישה הבינלאומי: הווטסאפ של רהב-מאיר

שקיפות. מילת מפתח בשיח הציבורי בישראל לאחרונה. מילת מפתח בחלק היומי של הפרשה החדשה (פרשת "פקודי"). הפרשה מתחילה בדין וחשבון מפורט שמשה רבנו מוסר על הוצאות הקמת המשכן: כמה נאסף מאת העם, ומה בדיוק נעשה בחומרים שנתרמו. התורה מקדישה לדו"ח הזה כמה וכמה פסוקים. כלומר: אם נוטלים כסף מהציבור למטרה מסוימת (גם אם היא קדושה, ואולי בפרט אם היא קדושה) – צריך למסור דיווח מסודר על מה שנעשה בכל שקל. אפילו אם מדובר במשה רבנו. יש כאן רצון למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי. אולי מתאים כאן משפט שנכתב על משה בהקשר אחר: רואים רחוק – רואים שקוף.
עמוס חכם, הזוכה הראשון בחידון התנ"ך שהפך ל"חתן התנ"ך המיתולוגי", כתב על כך דברים פשוטים ונוקבים: "יש ללמוד מזה לקח מוסרי, שאף על פי שהמשכן קדוש בקדושה נעלה, ואף שוודאי לא נחשדו ישראל שימעלו במלאכתו, היה צריך לערוך מפקד וחשבון של החומרים שהובאו תרומה למלאכתו, ומשה בעצמו ערך את המפקד ופרסם את פרטיו בתורה, שדווקא קדושתו הנעלה של המשכן היא המצריכה לערוך את המפקד".
מאה ימים של שקיפות? שלושת אלפים שנה של שקיפות. זה לפחות מודל-העל שהפרשה מציבה בפנינו השבוע.

מהי תרבות?

הרב קוק אמר את הדברים הבאים יותר ממאה שנים לפני ועידת התרבות של עיתון "הארץ". הטקסט קצת קשה, אבל מרתק. הדברים עוסקים באומנות, שהיא גם הנושא המרכזי בפרשת השבוע ("פקודי"), שמתארת כמעט כולה יצירת אומנות – המשכן.

"הספרות, הציור והחיטוב (פיסול) עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית", כותב הרב קוק. "וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו". כלומר: האומנות אמורה לבטא את כל מה שמסתתר בעומק הנפש, ואם יש רגש אחד שעוד מתחבא שם – צריך לטרוח ולבטא אותו. וכאן מגיע ה"אבל". בנפש יש טוב ורע, דברים גבוהים ונמוכים. האם הכול-הכול חייב לצאת החוצה? האם האומן חייב לבטא כל מה שבא לו? הרב ממשיך כך: "מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבשמים את אוויר המציאות, טוב ויפה לפתח... אותם הדברים הגנוזים שקבורתם הוא ביעורם, עליהם מתוקן היתד שעל אוזנו לחפור ולכסות, ואוי לו מי שמשתמש ביתד זו לפעולה שכנגדה, למען הרבות באשה (סירחון)".

כלומר: דברים שמבשמים ומרוממים ומנסים לתקן את המציאות – הם בעלי ערך. אך יש דברים שעדיף לקבור, לגנוז ולקבור. אוי לו למי שמתעסק אך רק בזבל שיש בנפשו, שוב ושוב, יומם ולילה, ורק מרבה סירחון בעולם.
הדברים נאמרו בשנת תרס"א (1900), ונראו לי רלבנטיים מאוד גם בתשע"ו (2016(.

ליום האישה

יום האישה הבינלאומי. ובפרשה – יום חנוכת המשכן. הרבי מלובביץ' הרחיב בפירושים שלו על חלקן הגדול של הנשים בבניית המשכן. התורה הרי מספרת שוב ושוב על "כל אישה חכמת לב" או "כל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחוכמה". יש פה שילוב מיוחד בין חכמה ללב, ויש הרבה פעילות נשית סביב המפעל הקדוש הזה ששמו המשכן.
הרבי מדגיש שתי נקודות: ראשית, הגברים רק הביאו חומרים למשכן, אבל לא תפרו בפועל. זה לא כי "תפקידה של האישה לתפור" אלא כי רוב האנשים חטאו בחטא העגל, ואילו הנשים לא חטאו בחטא העגל.

כלומר, הגברים נחשבו פחות נאמנים ומתאימים לעסוק במלאכה החשובה הזו, אחרי שחטאו בחטא של עבודה זרה, ואילו הנשים – היו ברמה רוחנית גבוהה יותר, ועשו את המלאכה הזו לשם שמיים.
הנקודה השנייה שהרבי מלובביץ' מציין היא שהיו מלאכות של אומנות במשכן שהנשים יזמו בעצמן, בלי שמישהו ציווה עליהן. כלומר, היה להן כישרון אומנותי, והן מיד רתמו אותו למשכן. הרבי מדגיש שיש כאן הוראה לנשים ולגברים כאחד: אם יש לאדם חושים וכישרונות מיוחדים – עליו לנצל אותם לטובה. ליזום מעצמו פעולות חיוביות. או בלשונו: "לעשות את העולם כולו משכן של טוב ואמונה".

המסע נמשך

בחדשות - פיגוע רודף פיגוע. בפרשה - מסתיימת בניית המשכן. "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם", כך מסתיימת הפרשה. כלומר, התורה מתארת קשר בינינו לבין אלוקים שם במדבר - קשר שנמשך, באמצעות המשכן, לאורך כל המסעות.

פרשנים רבים כותבים על הפסוק הזה שלא מדובר רק במסע בן ארבעים השנים ממצרים לארץ ישראל, אלא בכל המסעות שלנו, מאז ואז היום. המסע נמשך, יומם ולילה, כבר אלפי שנים. ואלוקים איתנו בכל שלבי המסע הזה. בספר "נתיבות שלום" מוסבר שהפסוק מדבר על שתי רמות: גם על המסע הלאומי של עם ישראל אל עבר הגשמת הייעוד שלו, מסע שיש בו כל הזמן עליות וירידות (על חלק מהן אפשר לשמוע במבזק החדשות האחרון, לצערנו), וגם על המסע הפרטי של כל אדם, שיש לו בחייו שרשרת מסעות, גשמיים ורוחניים. וכך נכתב שם: "כל יהודי עובר בחייו את המדבר הגדול הזה, מסע מניסיון אל ניסיון, וה' עמו, בכל מסעיו".

על הדיוק

כשעושים משהו כמו שצריך – זו גם כותרת. למה התורה חוזרת על כל הפרטים של הקמת המשכן? הרי לא מזמן, לפני כמה שבועות, קראנו בפירוט את כל ההוראות על הקמת המשכן, ועכשיו – פשוט מסופר לנו בפרשת השבוע שוב שהכול בוצע, פרט אחרי פרט.

התורה מפרטת כך, כי בעצם, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה. עצם העובדה שהעם קיבל משימה ועמד בה – היא דבר שיש לציין. עמידה ביעדים, עמידה בזמנים, ביצוע מדויק – כל אלה הם דבר בעל ערך גדול. זה לא מובן מאליו, לא אצל עם ישראל במדבר, ולא היום במדינת ישראל. תחשבו על כך שלא הייתה באמצע שום חקירה ושום בג"צ, שום שערורייה ושום שביתה, שום עגל זהב ושום תלונה.

שימו לב לפסוקים הפשוטים האלה, שמתארים את סיום העבודה על המשכן. כל מי שלקח על עצמו פרויקט או משימה כלשהי בחיים, יודע כמה הם לא פשוטים: "כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949