פרס על השקעה – או עונש על חוסר יכולת?

אמנם יש לעודד ילד ללמוד תורה על-ידי פרס, אך פעמים שהפרס הוא עונש, כגון, שמבטיחים לילד פרס גדול אם ילמד חומר רב או קשה – מעבר ליכולתו. בלית-ברירה הוא מתאמץ מעבר לכוחותיו (כדי לקבל את הפרס), אך בפועל אין לו שום חשק והנאה מלימוד זה.

אין זה פרס, אלא עונש.

לדוגמה, אם ילד אינו יכול ללמוד יותר מפרק אחד, ומבטיחים לו פרס גדול אם ילמד שניים ושלושה פרקים, הרי שהפרס בשבילו עונש ולא מתנה, כיון שהדבר קשה לו מאוד, ורק משום הפרס הוא טורח וייגע מעבר לכוחותיו הגופניים והנפשיים, ללא שום הנאה וסיפוק. יתירה מכך, קושי זה ממאיס עליו את הלימוד. הוא מחכה בכל רגע לסיים ולפרוק מעליו את העול הזה.

דוגמה קיצונית לכך יש ממעשה שהיה בהורה שהבטיח לבנו הקטן כבן עשר, פרס גדול ומיוחד אם יתאמץ לצום משך כל יום הכיפורים (גיל שעדיין אינו מחויב לצום). הבן שמח מאוד ונאות לזה, כיוון שחיכה לפרס הזה זמן רב.

ביום הכיפורים לקראת הצהרים הבן חש ברע, ואף על פי כן האב שידל אותו להמשיך לצום. בשעות אחר הצהרים מצבו הורע יותר, ולמרות זאת האב המשיך לשדל אותו לסיים את הצום, והיה מזכיר לו מידי פעם את הפרס שהבטיח לו, כדי לתת לו 'כח' לסיים את (החיים שלו) הצום.

מתוך מסירות האב ל'חינוך', ומחוסר אונים של הבן הוא המשיך לצום ולסבול עד שכמעט והתעלף. אך האב בשלו המשיך לשדלו שיסיים את הצום. "מסירות נפש" על המצוות כפשוטו, 'אשריכם ישראל'!!...

הבן אמנם סיים את הצום ונותר בחיים ב"ה, אך ודאי שהורה זה עשה מעשה חמור ואכזרי, נגד ההלכה ונגד השכל הישר. מעשה זה גובל בפיקוח נפש ממש. הוא חשב ל'תומו' שהוא עושה מעשה נכון וטוב, והיה גאה על שהצליח לשכנע את בנו לסיים את הצום, אך מי יודע אם הדבר לא פגע בו מבלי משים בגופו ובנפשו.

מצות חינוך היא בהתאם לכוחותיו הגופניים והנפשיים של הילד בלבד, ואין לחנכו כפי ראות עיני ההורה / המחנך, אלא על-פי אשר הורונו חכמינו ז"ל.

פעמים, ה'פרס' עטוף בעונש.