אין שלם מלב שבור: כשבתוך הקלקול – מתחבא התיקון

"אפשר להציע לך חשבון?" הציע המלצר במסעדה לסועד האמריקאי. הלקוח פתח זוג עיניים תמהות: "שכחת ששילמתי כבר?!" המלצר התנצל על הטעות, והאמריקאי, שיצא שש וצוהל על שהתחמק מתשלום, החליט להנות את חברו הצרפתי ושיתף אותו בתרגיל.

למחרת סעד שם הצרפתי, ולאחר שהתחמק אף הוא מתשלום, הוא סיפר לחברו הישראלי שכמובן הגיע למסעדה. המלצר הנבוך ניגש לאחר הזמנת ארוחה משובחת במיוחד לסועד והתנצל בעדינות: "תסלח לי אם שילמת כבר ואני מציע לך חשבון שוב. אם עדיין לא שילמת"...

הישראלי קטע אותו במהירות: "לא מעניין אותי מה קרה לך עם לקוחות אחרים, אני מחכה לעודף מהשטר שהבאתי לך"...

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

אין כמעט מי שניגש לדבר על פרשת פקודי ולא מזכיר את דברי רש"י על כפל הלשון מיד עם תחילת הפרשה: "אלה פקודי המשכן משכן העדות - שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל".

אכן, הדבר מבאר מדוע כפלה התורה את המילה "משכן". אולם עתה עולה שאלה אחרת: הקב"ה רוצה ללמדנו שהמקדש יתמשכן פעמיים בעוונותיהם של ישראל, האם לא היה זמן מתאים יותר מלעשות זאת, אלא בהקמת המשכן שהוא יום של שמחה?

וביותר מכך, נביא את דברי המדרש (הובאו ברש"י בראשית ו, ו) המספר על דו-שיח בין רבי יהושע בן קרחה לאפיקורס אחד שרצה לקנטר אותו, וכך שאל אותו רשע: "אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד?" ולכן בשעה שברא את העולם כבר ידע שעתיד הוא להיחרב במבול, כעבור זמן, בשל מעשי הרשעים. מדוע, אם כן, בשעה שהחליט הקב"ה להביא מבול לעולם – נתעצב אל לבו. בעוד שידע שזה עתיד להיחרב.

שאל אותו רבי יהושע: [האם] "נולד לך בן זכר מימיך?" השיב האפיקורס בחיוב. "ומה עשית?" שאל רבי יהושע. "שמחתי ושימחתי את הכל", השיב הכופר שלא הבין מה העניין לשאלתו. עתה הגיע זמנו של רבי יהושע לבאר לו את השאלה: "ולא היית יודע שסופו [של בן זה] למות?" ולפי שאלתך, כאשר יודעים מראש שהדבר לא יתקיים לעולם – אין מקום לשמחה בתחילה, כפי שאין מקום לעצב בסוף.

האפיקורס ירה בלי לחשוב: "בשעת חדוותא - חדוותא, בשעת אבלא - אבלא". כאשר שמחים לא מתמקדים מה יהיה בהמשך, וכאשר מגיע הזמן – למרות שידענו על כך מראש – עסוקים בעצב משום שזה מעציב. בכך השיב לעצמו תשובה על שאלתו.

אנו נשוב לדברי רש"י על המשכן שנתמשכן בעוונות ישראל, אם התורה מלמדת אותנו שבזמן שמחה צריך לשמוח, מה שייך אפוא להזכיר את חורבן המקדש ועוד טרם שנחנך?

על שאלה זו שהובאה בספר "שני לוחות הברית", לשל"ה הקדוש, פעמים רבות מאוד, ולא רק על ענין זה, מצאנו ביאור נפלא בספר "דברי ישראל" של הרבי ממודז'יץ:

חז"ל מלמדים אותנו (ברכות ח.): "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". דהיינו, שהעוסק בתורה כביכול מכין מקום לקב"ה בו תשרה השכינה.

ולפי האמור, נבין שכפילות המילים "המשכן משכן" לא נועדה לצער את בני ישראל בעת בניית המשכן ולספר להם שהוא עתיד להיחרב, אלא אדרבה לשמחם, וכך בישר להם משה: "אלה פקודי המשכן", גם כאשר ייפקד ויחסר מכם המשכן שיתמשכן בעוונותיכם, עדיין "משכן העדות", הקב"ה מעיד שהוא ישכון בתוככם על ידי לימוד התורה, למרות שהמקדש עצמו לא יהיה קיים. וזוהי שמחה גדולה לישראל.

***

תשובתו של הכופר שהובאה בדברי רש"י מעניקה לנו נקודה נוספת למחשבה יקרה מפז: כאשר נולד לו בן, הוא "שמח ושימח את הכל". חשוב היה לו אף לשמח את האחרים, שכן בכך שמחתו מושלמת.

בלימוד התורה הדבר מתבטא אכן בנחמה כפולה: הלימוד הוא מקום להשראת השכינה ומילוי החיסרון בהעדר המקדש, ולא זו בלבד, אלא ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב", והתורה משמחת את היהודי אף באופן פשוט הניתן להרגשה בחיי היום-יום.

מהמדרש נלמד שאף בהסתכלות מחודשת על מאורעות החיים: ההתבוננות בחלק החיובי שבעניין מסוים (שמחתי ושימחתי את הכל), למרות החלק השלילי שמונח בצידו (יודע היית שסופו למות), גורמת לאדם לשמוח במה שיש למרות החלק החסר. בראייה כזו ניתן "לקבל עודף" גם על מה שטרם שולם...