האדם מפורק שוב ושוב – עד שלבסוף נבנה: דבר תורה לפרשת פקודי

פרשת "פקודי", מתארת את סיום בניית המשכן והקמתו בפועל – "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות  מ, יז).

בספר במדבר (פרק ז פסוק א), התורה מרחיבה מעט יותר באירועי יום הקמת המשכן, ורש"י שם מביא את דברי המדרש: "כל שבעת ימי המילואים, היה משה מעמידו ומפרקו". ביום השמיני, העמיד משה את המשכן ולא פירקו. "אמר רבי חייא בר יוסף: כל שבעת ימי המילואים, היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום. רבי חנינא אומר: שלוש פעמים בכל יום" (מדרש תנחומא, שמות לט סימן יא).

האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום", מבאר עניין זה על דרך המוסר: בניית המשכן, מקבילה לבניית המקדש הפרטי של כל יהודי ויהודי, וכפי שהרחבנו על כך רבות בפרשות האחרונות.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

אדם מחליט להתחיל לבנות את בניין אישיותו ומקדש חייו ולהתקדם ברוחניות, אולם לפתע הוא נכשל ונופל. הוא מקים את עצמו שוב, ושוב הוא נופל. הנפילות החוזרות ונשנות עלולות לייאש את האדם ולגרום לו להרים ידיים. התורה מחזקת את האדם ואומרת לו – הנה, המשכן נבנה ופורק, נבנה ופורק פעמיים שלוש בכל יום, ולקח זמן רב עד שמשה הצליח להעמידו ולייצבו באופן סופי. אל לך להתייאש מנפילות! נפלת? תקים את עצמך מחדש. אם תתמיד ולא תתייאש, בניין אישיותך יתנוסס לתפארה.  

עלינו לזכור דבר נוסף.

בסופו של דבר, המשכן עמד בדרך נס, וכפי שמרמזת התורה: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ, א-ב), ואכן - "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו" (שמות מ, יז-יח).

המתבונן בפסוקים אלו מגלה דבר מעניין. אלוקים מצווה את משה להקים את המשכן - "תקים", ואילו בפועל נכתב "הוקם המשכן", הלשון "הוקם" משמעותו לכאורה שמישהו אחר הקים אותו, כאילו הוקם מאליו. בסוף כתוב שוב "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" – משה בעצמו. מה פשר שינויי הלשון?

ה'כלי יקר' בביאורו לתורה (שמות מ, ב) מגלה את הסוד: חכמים במדרש (ויקרא רבה נב, ד) כותבים, שלאחר שכל מרכיבי המשכן היו מוכנים וכשמשה רצה בפועל להקימו יחד עם חכמי הלב, הם לא הצליחו ולא יכלו להקימו. הקרשים היו כבדים, ומלאכת ההרכבה הייתה מאוד קשה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה – "עסוק אתה בהקמתו, והוא עומד מאליו", לכך נאמר "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" – מאליו. זאת אומרת, אלוקים ציוה את משה לעשות את המקסימום שהוא יכול, ורק אחרי שמשה יקים את המשכן ויעשה את המקסימום מבחינתו, רק אז תבוא העזרה משמים והמשכן יעמוד מאליו בדרך נס.

מסיים ה'כלי יקר' ואומר: "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל, והשם יגמור על ידו".

על האדם להקים ולבנות את בניינו הפרטי שוב ושוב, ואל לו להרים ידיים מנפילות וכישלונות, שהרי בסופו של דבר הבורא הוא זה שמקים את המשכן.

נסיים עם רעיון נוסף של ה"נתיבות שלום". במהלך כל הפרשות, רואים אנו שהשכינה מסתתרת מאחורי הענן – "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד), וכן הפסוק האחרון בפרשה, הפסוק המסיים את ספר שמות – "כִּי עֲנַן השם עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". לאמור: הן במצבים הטובים המשולים ל"יומם", ימים בהם הכל ברור, והן במצבים קשים המשולים ל"לילה", בהם הכל חשוך ומעורפל, בכל ה"מסעות" ובכל תחנות החיים של האדם, עליו לזכור ש"ענן השם" והשכינה ממלאים את "משכנו" הפרטי.