אופטימיות מנצחת

הדעה המקובלת כיום היא, שאופטימיות היא מולדת. אנשים מסוימים, מטבע בריאתם, נוטים לכאן או לכאן. ניתן לראות אף מגיל הינקות שיש תינוקות בני מספר שבועות הנבדלים זה מזה בטמפרמנט. יש תינוק שמחייך תמיד, ואחרי שקיבל את מנת הדייסה הוא מרוצה, רגוע ושליו. לעומתו, יש תינוק שבוכה, צורח, ורק לעיתים נדירות מוכן לנדב חיוך. עם זאת, גם אלו הסוברים שאופטימיות קשורה לטמפרמנט בסיסי איתו באים לעולם, אינם יכולים להתכחש לתרומת הסביבה בגיבוש האופי העתידי של הילד. תינוק חייכן מושך אליו את חיוכי הסביבה. הוא מחייך, אמו מחזירה לו חיוך, היא תפנה אליו ברכות ותיווצר אינטראקציה חיובית ביניהם. זו תחזק את נטייתו החיובית הטבעית, וגם כשיגדל יראה פנים שוחקות בגן, בבית הספר, בין חברים ושכנים. הוא יהיה נעים וחברותי, ובכך יזמין התייחסות סביבתית מאירת פנים.

לעומתו, התינוק חמור הסבר, הבוכה תדיר, יזכה לפחות חיוכים ומאור פנים מהסביבה. אמו תהיה פחות חמימה, פחות מרוצה ואולי אפילו כועסת. תגובה כזו תחזק את נטייתו האישית הבסיסית, והוא יהיה פחות מרוצה, יותר בכיין, יותר מתוסכל ויותר פסימי.

ילדים בסופו של דבר מתבגרים, מאורעות החיים חולפים עליהם, ונטיותיהם הולכות ומתקבעות. כך נוצרים אנשים הרואים את החיים בוורוד ואחרים הרואים אותם באפור או שחור. הרואה את חצי הכוס המלאה, נטייתו הטבעית לראות טוב, מתחזקת. לפי השקפת עולמו העולם הוא מקום בטוח, אנשים בו נאמנים בדרך כלל, והחיים הם אתגר מלא עניין. הרואה את חצי הכוס הריקה, נטייתו הטבעית לראות רע מתחזקת, וככל שהוא רואה את החיים במשקפיים הכהות שלו, הוא מוצא חיזוק להשקפת עולמו: החיים הם קשים, העולם הוא אכזרי והאנשים בו רעים.

מהי אופטימיות?

אופטימיות פירושה לצפות לעתיד בתקווה, וגם אם ישנם כשלונות ותסכולים, בסופו של דבר, בעזרת ה´, הכל יסתדר. אופטימיות מגינה על אנשים מליפול לזרועות הייאוש, האפטיה והדכדוך, למול קשיי החיים.

פסימיסט הוא זה ההופך את ההזדמנויות לקשיים. אופטימיסט הוא זה שהופך את הקשיים להזדמנויות.

הפסימיסט מאמין שאין כל דרך.

האופטימיסט אומר: או שאמצא דרך או שאסלול אותה.

אופטימיות ותקווה מהוות יתרון בתחומים שונים, כמו, הישגים בבית הספר, בקשרים חברתיים ובתחום המקצועי. פסיכולוג בשם סנידר רצה לבדוק את השפעת התקווה על ההצלחה במשימה. הוא הציב בפני סטודנטים בקולג´ את המשימה הבאה: המטרה שלכם היא להגיע לציון סופי 90.

תוצאות המבחן הראשון היו 70. למבחן זה, בו נערך הניסוי, היה משקל של 30% מהציון הסופי, ולסטודנטים היה שבוע אחד להתכונן אליו.

מה עשו?

התברר שאלו מהם שהיו בעלי רמת תקווה גבוהה יותר, עשו עבודה מאומצת וחיפשו דרכים לשפר את הציון, על מנת לשפר את הציון הסופי. אלו שהיו בעלי רמה בינונית של תקווה, חשבו על דרכים אחדות לשיפור הציון, אך נחישותם לדבוק בדרכים אלו היתה מועטה. אלו שהיו בעלי רמה נמוכה של תקווה, התייאשו לחלוטין ולא ניסו כלל לשפר את הציון.

גם האופטימיות, בדומה לתקווה, מגדילה את הנכונות להשקיע מאמצים, ואי לכך מובילה להצלחה.

אדם אופטימי רואה את הכשלון בעיניים מציאותיות, ואינו נופל ברוחו עקב כך. הוא מפיק את הלקח הנדרש, ומנסה פעם נוספת, מתוך תקווה להצלחה. כך הוא הופך כל כשלון לאתגר.

הפסימיסט, לעומתו, מאשים את עצמו בכשלון, הוא נכנס לייאוש ואינו מוכן לחזור ולהתמודד.

אופטימיות ומוטיבציה

רחל ולאה ניגשו לראיון כדי להתקבל למשרה מסויימת. כשנודע לרחל שלא התקבלה לעבודה, אמרה לעצמה: "כנראה זו אינה העבודה המתאימה לי. בעזרת ה´ אמצא עבודה יותר טובה". היא השקיעה מאמצים בחיפוש עבודה, דרך עיתונים, מכרים ומשרדים בהם עוסקים בהכוונה מקצועית. בנוסף, היא התייעצה עם איש מקצוע כיצד להציג את עצמה בראיון בצורה בוטחת ומשכנעת. תוך זמן קצר היא התקבלה לעבודה מעניינת ומלאת אתגר.

לעומתה, לאה אמרה לעצמה: "שוב לא התקבלתי. שוב קיבלתי הוכחה שאיני מוצלחת ואיני שווה. לעולם כבר לא אמצא עבודה", והיא אכן הפסיקה לחפש.

יש קשר, כך מסתבר, גם בין אופטימיות למוטיבציה. בארצות הברית נערך מחקר בין אנשי מכירות של חברת ביטוח מסויימת. מטבע הדברים, עיסוק עצמאי בחברת ביטוח מסוגל להרפות ידיים, ולכן כ- 3/4 ממוכרי הביטוחים פורשים בשלוש השנים הראשונות לעבודה. במחקר נמצא, כי מכירות הביטוחים של סוכנים חדשים, שהיו אופטימיים בטבעם, עלו ב- 37% על אלו של חבריהם הפסימיסטים - בשנתיים הראשונות לעבודתם. שיעור הפרישה של הפסימיסטים בשנה הראשונה היה כפול מזה של האופטימיסטים.

כשאיש מכירות סופג סירוב, הוא חש מפלה קטנה. כשהוא אופטימי בטבעו, הוא מצליח לגייס מספיק מוטיבציה ולהציע הלאה את סחורתו. ייתכן והוא אומר לעצמו: "אנסה לשנות גישה", או "לאיש הזה לא היה מצב רוח". לעומתו, הפסימיסט מקבל כל "לא" כאילו זה כשלון אישי שלו והוא מאבד תקווה.

עוד מסתבר שישנו קשר בין אופטימיות ובריאות. בספר "אינטליגנציה רגשית" מוכח הקשר על ידי מחקר מסוים. נבדקה מידת האופטימיות או הפסימיות של 122 אנשים מבוגרים. שמונה שנים לאחר מכן נמצא כי 21 מבין 25 הפסימיים ביותר שהיו בקבוצה - מתו. בעוד שמבין האופטימיים ביותר - מתו רק 6. התברר שמידת האופטימיות התגלתה כמנבא טוב להישרדות יותר מכל גורם סיכון רפואי, אפילו יותר מרמת כולסטרול או לחץ דם.

במחקר אחר, שבדק חולים שעברו ניתוח מעקפים, נמצא כי האופטימיים החלימו מהר יותר מהפסימיים, וסבלו פחות מהם מסיבוכים רפואיים במהלך הניתוח ולאחריו. נמצא גם שהפסימיים מרבים יותר לעשן, ממעטים בפעילות גופנית ואדישים לגבי הרגלי בריאותם, לעומת האופטימיים.

עוד התברר, שהפסימיות מוליכה לדיכאון, הפוגע בעמידות של המערכת החיסונית לגבי גידולים וזיהומים, "ואולי", כך כותב מחבר הספר, "יתברר ביום מן הימים, כי הפיסיולוגיה שמאחורי תחושת התקווה, היא עצמה מסייעת במובן הביולוגי, בדרך זו אחרת, למאבק של הגוף במחלה".

ניסיון, למידה ודוגמא אישית

גם אם אנו יוצאים מנקודת מבט שאופטימיזם ופסימיזם הם במקורם מזג מולד, ניתן להשפיע עליהם על ידי ניסיון ולמידה. לא ניתן לשנות באופן בסיסי את האישיות, אך ניתן לחזק, לשכלל ולשייף. כהורים, מוטלת עלינו אחריות, ובהתנהגותנו אנו מהווים דוגמא לילדינו.

האמירות וההצהרות שלנו הן חסרות השפעה אם לא נלך לאורן בעצמנו. אמירות כמו: "דע להעריך מה שיש לך", "דע להעריך מה שאנו עושים בשבילך" - אינן תורמות כלל, אם אנו בעצמנו איננו מסוגלים לראות את חצי הכוס המלאה.

הורים הנוטים להתלונן ו´לקטר´ מלמדים את ילדיהם לעשות את אותו הדבר. ככל שאנו דורשים מושלמות מעצמנו ומזולתנו, הרי כל מה שאינו מושלם הוא בגדר "לא נכון" – ותפיסה שכזו חוסמת. "אינו מושלם" לא בהכרח שווה ל"אינו יכול". ילדים שזוכים לביקורת תמידית לומדים שהם שליליים ושלא כדאי להתאמץ, שהרי המאמץ הכי גדול שיעשו לא יספיק. המסקנה האחת האפשרית שהם מגיעים אליה היא לעשות את המינימום. כך יורד הביטחון, כך מאבדים התלהבות וסיפוק, ובמקומם מתנחלים צער, אשמה, פחד ותסכול. כך נוצרים הרגלי חשיבה ודפוסי התנהגות שליליים לכל החיים.

במקום לומר: "מתי כבר תעשה את המוטל עליך כמו שצריך?".

אולי אפשר לומר: "ראיתי שהשקעת מאמצים, וזה מה שחשוב".

במקום: "אתה מביא צרות על עצמך!".

אולי אפשר לומר: "מה ניתן ללמוד מתקרית זאת?".

במקום: "כל הצרות באות רק עליך!".

אולי אפשר לומר: "אני מקווה שהדברים יסתדרו, גם אם כרגע אין זה נראה כך".

ילדים מאמצים את עמדותיהם מהסביבה בה הם חיים. אם נהיה אסירי תודה לבורא בכל רגע בו אנו חיים, על כל הטוב שקיבלנו, מתוך תפילה ותקווה לבורא עולם שייטיב עימנו הלאה, מתוך אמונה שדברים יכולים תמיד להשתפר יותר – אף ילדינו ילמדו זאת. אם נעודד אותם לנסות דברים חדשים, הם ירכשו בטחון לעשות ולהתנסות בבגרותם, בלי חששות מיותרים ומכבידים. הם יגדלו ויהיו מבוגרים אופטימיים, בעלי ציפיות חיוביות מעצמם ומזולתם.

ומה עם המבוגרים?

גם אם כבר התבגרנו ועיצבנו את אישיותנו - יש תקווה. אם רוצים, תמיד ניתן להשתנות.

הנטייה לראייה שלילית קשורה לפרשנות שאנו נותנים למציאות.

פסיכולוג בשם אליס, המייצג את הגישה הקוגניטיבית, מזהה הנחות יסוד מוטעות המשבשות לנו את החיים. לדבריו, הרבה מהסבל הרגשי הוא תוצאה של ראיית המציאות, יותר מאשר המציאות עצמה.

תגובותינו האמוציונאליות הן תוצאה של פרשנויות מודעות ולא מודעות. מציאות לא ניתן לשנות, אבל פרשנות ניתן בהחלט להחליף באחרת, היכולה לשרת אותנו טוב יותר.

הנה לדוגמא כמה מהנחות היסוד המוטעות:

1)     ההנחה: "נורא שהדברים לא מסתדרים כפי שאני רוצה".

ניתן להחליפה באחרת: "חבל שהדברים לא כפי שרציתי ורצוי שיהיו, אבל עד שהשינוי יהיה אפשרי אשלים עם המצב ואפיק ממנו את המיטב".

2)     ההנחה: "אני חייב להיות מוצלח, אינטליגנט והישגי".

ניתן לשנות ל: "אכבד את עצמי על מה שהשגתי, בלי גינוי, אשמה או דכדוך על מה שלא השגתי".

3)     ההנחה: "דבר שהשפיע עלינו בעבר ימשיך להשפיע גם בעתיד".

ניתן להחליפה ב: "ניתן ללמוד מניסיונות העבר מבלי להיות צמודים אליהם. לפעמים כדאי לראות את עצמנו באור חדש".

אם נצליח לזהות ולשנות הנחות אי-רציונאליות אלה ואחרות, נוכל על ידי שינוי החשיבה לשנות גם את ההרגשה, ואולי נוכל להתחיל לראות את המציאות בצבע קצת יותר ורוד. כך, גם אם נפגוש את קשיי החיים, אולי נהיה מוכנים לראות בהם אתגר יותר מאשר אסון. מתוך אמונה אמיתית שהכל מאיתו יתברך.

אופטימיות והכרת הטוב

האופטימי והפסימי מסתכלים על אותה מציאות ורואים אותה, כל אחד דרך העיניים שלו. המטפורה של חצי הכוס היא פשוטה מאוד אבל בעלת עוצמה. היא מתארת בדיוק איך אנשים סוקרים את הסביבה בצורה שונה. הפסימי רואה את הכוס "חצי ריקה" - הוא רואה את החלל, את מה שאין. האופטימי רואה את הכוס "חצי מלאה" - כן, זה מה שהוא רואה, את הנוזל שנותר.

ההסתכלות השונה הזאת היא מאוד משמעותית לחיים. כשרואים את מה שיש - מתמלאים בתקווה, מעלים רעיונות, מתכננים תוכניות ומתחילים לבצע. כשרואים את מה שאין - דואגים, חרדים, מתייאשים ולא עושים.

דרך התורה היא "סור מרע" - עם הרע אל תתעסק, פנה אל הטוב, היה עסוק עימו, "עשה טוב"! היה עסוק בחצי הכוס המלאה.

פועל יוצא מראיית הטוב הוא להודות על קיומו. כדי להכיר טובה יש קודם כל לראות טוב. כשרואים טוב, מכירים טובה. כשמכירים טובה לזולת, מודים ומברכים. כשלא רואים את מה שיש, רוטנים ומתלוננים. תגובה זו פוגעת בזולת, מעוררת רגשות שליליים בסביבה והמעגל השלילי הולך וגדל. כעת חצי הכוס הריקה היא עוד יותר ריקה. כך מעגל שלילי יוצר מעגל שלילי ומרחיק את הברכה. כשמצפים לרע - מזמינים אותו.

כשאנו מביטים בעיניים טובות ורואים טוב ומודים על הטוב לזולת, ולהבדיל - לבורא עולם, מקור הטוב - אנו יוצרים תגובה סביבתית חיובית ומזמינים עוד טוב. כעת חצי הכוס המלאה היא עוד יותר מלאה. עכשיו המציאות מאירה לנו יותר את פניה. על אחת כמה וכמה כאשר ממקדים מבט ורואים את כל הטוב והברכה שנתן לנו בורא עולם, אי אפשר להתעלם ולהיאלם, והתגובה הנדרשת היא הכרת הטוב. כשאנו מכירים תודה לבורא, שהכל שלו, אנו מושכים אלינו עוד ועוד מברכת שמים.

סיפור יציאת מצרים הוא ביטוי של הכרת הטוב להקב"ה. הרב פרידלנדר זצ"ל, בספרו "שפתי חיים", אומר כי ישראל נצטוו במצוות השמעיות, כהכרת הטוב להקב"ה על שהוציאם ממצרים. "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה´ אלוקינו אתכם", והתשובה: "עבדים היינו". היות והיינו עבדים, וה´ יתברך הוציאנו לחירות, אנו מכירים לו טובה ומקיימים גם את המצוות השמעיות - החוקים.

והוא שואל: "ואיך יבוא אדם לידי הרגשת הטוב? על ידי ידיעת כל פרטי הטובה שנעשתה עימו. על כן נצטווינו במצוות סיפור יציאת מצרים. על ידי הסיפור על כל פרטיו, מחייה האדם מחדש את טובות ה´ יתברך עימנו בהוציאנו ממצרים, ´כאילו הוא יצא´, ומרגיש את חיוב העבדות מתוך הרגשת הכרת הטוב".

זוהי סגולת הסיפור והציור, לחיות את העבר בהווה. כאשר אדם מספר אירוע מרגש שקרה בעבר, הוא מתרגש מחדש עד לדמעות, כאילו הדבר קורה עכשיו. כך, כשאדם מרבה לספר ולפרט בניסי יציאת מצרים, מתרבה בליבו הרגשת הכרת הטוב לה´ יתברך.

עכשיו, לקראת בו האביב, כשבחוץ השמש זורחת והכל ירוק ופורח, זה הזמן לפגוש את האביב שבפנים - לראות את האור והתקווה, לראות את האופטימיות ולתת לה ללבלב. לראות את כל הטוב והחסד שנתן לנו הבורא ולהכיר לו תודה על כך!

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​