הרבנית ד"ר אילה גליקסברג: "רבנית צריכה בית, טלפון ולב פתוחים תמיד"

כשאני מדברת בטלפון עם הרבנית ד"ר איילה גליקסברג, אי אפשר להחמיץ את העובדה שהאישה הזו, שיכלה כבר מזמן לצאת לפנסיה, מנהלת סדר יום עמוס בהרבה מרוב הצעירות ממנה. קולה מעבר השני של הקו חם ומזמין, אבל היומן שלה עמוס, ותוך כדי שיחה היא עונה לשאלות דחופות בקו השני מנשים, שעבורם הרבנית איילה היא הכתובת לכל שאלה תורנית או הלכתית. "לא שמתי לב שהכלב שלי היה בחדר כשעשיתי הבדלה!" אני שומעת שואלת מודאגת אחת ברקע. "יצאתי ידי חובה?"

אבל הרבנית מלהטטת בחן בין המחויבויות, שיחות הטלפון, ואפילו השאלות שלי. יש לה ניסיון בזה, אחרי הכל. היא כבר כמעט יובל שנים הרבנית של גבעתיים, אבל היא גם דוקטור לפילוסופיה, שהתמחתה בסוגיות פמיניזם ומגדר. ובכלל – היא מאמינה שנשים מתמחות בליהטוט בין תפקידים.

"אני מדברת על מקום לאיש ומקום לאישה – תפקידים ולא מעמדות", אומרת הרבנית גליקסברג. "כתבתי את עבודת המאסטר שלי על מקום האישה ביהדות בסוף שנות השבעים. מהפכת הפמיניזם היתה בשיאה, אבל בארץ עדיין הזהירו אותי פרופסורים מסוימים שחבל לי לכתוב עבודה על נושא זניח כזה...כשכתבתי את העבודה מצאתי את המדרש באבות דרבי נתן – היום זה כבר מדרש מוכר וידוע – שאדם וחווה נבראו מחוברים בגבם. הם הופרדו כדי שיוכלו לשוחח זה עם זו, כי האדם הוא רוח ממללא.

"ביהדות המקורית אין מעמד נחות לאישה. זה משהו שמיובא מאומות העולם. בנצרות זה קיים כי 'קדושים' כביכול נדרשו לפרוש מאישה. אצלנו, להבדיל, הכהן הגדול חייב להיות נשוי. היהדות התמקדה תמיד בזוגות – מאדם הראשון, דרך האבות והאימהות, וכן הלאה. תפקידים שונים – כן, אבל היהדות מעולם לא נתנה מעמד שונה או חשיבות שונה לאחד המינים".

מאז שכתבה הרבנית את העבודה שלה, חלו שינויים גדולים גם בחייהם של נשים דתיות וחרדיות, שינויים שהיא עוקבת אחריהם בעניין, ואף הציגה באוניברסיטת מדריד מחקר בנושא 25 שנות פמיניזם דתי. "פעם היו חסמים אמיתיים, שלא אפשרו לנשים מוכשרות לעבוד בתפקידים שהן מתאימות להם – כיום קיים מגוון הזדמנויות גדול. אבל הפמיניזם, מבחינה מסוימת, זרק את התינוק ביחד עם מי האמבטיה. המבחן הגדול ביותר של האישה בת זמננו היא לשמור על איזון בין המשפחה ובין הקריירה.

"לאישה המודרנית יש הרבה יותר זמן פנוי מעבודה פיזית – היא לא צריכה לאפות לחם בעצמה, או לתפור ציפיות לכריות ולקשט ברקמה סביב, כמו שסבתא שלי עשתה. עם זאת, עדיין יש מחסור בזמן פנוי. אנחנו חיים בעידן של מירוץ אחרי הישגים. נשים לומדות, נשים עובדות ושואפות להישגים מקצועיים. אין לי ספק שנשים צריכות ללמוד בימינו: כבר ב-1933 שרה שנירר הקימה בתי ספר לבנות בהדרכת החפץ חיים. השאלה מה עושים הלאה עם ההשכלה וההכשרה. יש מי שמתמודדת יפה עם כל התפקידים, ויש מי שמתמוטטת".

אז מה המסקנה?

"המסקנה היא שאסור לעשות הכללות. יש נשים שמשקיעות במטבח ומבשלות ואופות הכל בעצמן, יש כאלה שמשקיעות בלאסוף כתובות של חנויות לממכר מזון מוכן. אלה ואלה צודקות. הדור שלנו צריך להבין שאין תשובה אחת שנכונה לכל הנשים – התשובה היא לכל אישה בפני עצמה, ולפי הנסיבות שלה. יש  מי שהישגית ולא תדע מנוחה בלי הישגים בקריירה, ויש מי שמסתפקת במועט, למשל. אני כן חושבת, ואומרת תמיד, שזה היה עוזר לכלל הנשים אם היו מלמדים בתיכון כלכלת בית: איך לנצל את הזמן, איך לבנות תקציב, איך להרכיב סולם עדיפויות. אנחנו למדנו את הדברים האלה מהאימהות שלנו, שהיו עסוקות בענייני הבית בלבד. אבל היום החיים הפכו מורכבים יותר עבור האישה".

לרבנית גליקסברג יש גם ניסיון מעשי בקידום שוויון הזדמנויות לנשים בעבודה. היא היתה ממקימות הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה בשנת 1998, והייתה נציגת אקדמיה ויועצת בכירה בתחום במשרד ראש הממשלה. "המגמה שלי היא לאפשר שוויון הזדמנויות: אם לאישה יש כישורים לעבודה מסוימת, לאפשר לה לקבל אותה, בשכר לא פחות מזה של גבר. אין ספק שהיום לנשים יש יותר הזדמנויות להשתלבות בתפקידים בכירים, אבל, עדיין, תקרת הזכוכית קיימת.

הרבנית ד"ר אילה גליקסברג

"בשנים שעבדתי במשרד ראש הממשלה גם ארגנו קורסים לנשים דתיות וחרדיות בנושא הזה, כי ידע זה כוח. הנה דוגמה לבעיה שעומדת דווקא בפני נשות מקצוע חרדיות: מישהי שהיא רפלקסולוגית סיפרה, שבכל פעם כשהשכנות שלה לפני שמחה הן מבקשות שתיתן להן טיפול חינם, מבחינתן זה חסד שהן מצפות ממנה לעשות. אחד הדברים שלימדנו בקורס הזה הוא, שאם לשכנה שלך יש שמחה – את תעשי איתה חסד בכך שתאפי עוגה, למשל, אבל לא בכך שתעבדי בשבילה בחינם. אסור לנצל מקצוע של אדם ולהפעיל עליו לחץ שייתן שירותים בחינם כמעשה חסד, מבלי שהוא מתנדב ברצונו. זה פשוט גזל".

כחלוצות החוקרות בתחום היהדות והפמיניזם, הרבנית גליקסברג נשאלת רבות על דעתה בעניין אימוץ מצוות גבריות על ידי נשים. בתנועות האורתודוקסיות ובשוליים השמאליים של האורתודוקסיה, לא מעט נשים מתעקשות להתפלל במניין, לעלות לתורה ולהניח תפילין. "אני דבקה בשיטה שלא צריך לחפש את המצוות של הגברים", אומרת הרבנית. "יש לנו את המצוות שלנו, הנשים – הלוואי ונעמוד בהן. לנשים יש מספיק עומס המוטל עליהן גם בלי מצוות כמו תפילה במניין, והתמקדות במצוות שלא צוּוינו בהן היא טשטוש סדר העדיפויות. יש לזכור כי 'העוסק במצווה פטור מהמצווה'. אם יש מישהי שיכולה באופן פרטי ללכת כל יום לתפילה בבית כנסת או להקדיש שעות ללימוד תורה – היא תקבל על זה שכר. אבל אי אפשר להפוך את זה לנורמה לכולן".

כהמחשה לשיטתה, היא מספרת בחיוך כי פעם, בשמחת תורה, ניגש אליה אחד ממתפללי בית הכנסת ואמר: "הרבנית, לך מתאים לרקוד עם ספר התורה, את הרי כזו ידענית". בתגובה, השיבה לו  הרבנית גליקסברג: "עד שיש משהו שאתה נושא על כתפיך, אני משאירה אותו לך".

אחרי כמעט יובל שנים כרבנית, איך את מסכמת את התפקיד?

"קודם כל, לפני הרבה שנים אמרה לי הרבנית הרצוג ע"ה שלא אוותר על התואר 'רבנית'. היא אמרה שזה מייצג משהו וייתן לאנשים אומץ לפנות אלי, ואכן, ככה זה עובד. נשים יודעות שהכל חסוי אצלי. אני תמיד אומרת שהכל נכנס לכספת ואני לא זוכרת את הקוד. יש שאלות כבדות משקל, יש פניות בענייני צדקה, יש נשים שפשוט צריכות הקשבה בבחינת 'אדברה וירווח לי'. צריך הרבה אהבה לאנשים, והתפקיד הזה הוא הזדמנות להמון מעשי חסד מוחשיים ורוחניים".

שלושה דברים צריכים להיות פתוחים לרווחה אצל אשת רב, גורסת הרבנית גליקסברג: "הדלת, הטלפון, וחשוב מכל – הלב. שפר מזלי שאני מתחברת לכל חלק האוכלוסייה: גדלתי בבית חרדי, אבל מכירה גם את העולם חילוני מהאקדמיה. וכך למדתי שאפשר למצוא חיבור מסוים עם כל אדם – מבלי לעבור על העקרונות שלי. גם הציבור הכללי צריך את הבית הפתוח של הרב – כשאדם במצוקה, הוא זועק לשמיים, הוא מחפש את הרב, ואנחנו בהישג יד". לא פלא שהרבנית קיבלה את אות 'יקירת העיר גבעתיים'. הבית הפתוח שלה – אכן פתוח לכולם.

"כשמישהו נכנס אלינו הביתה אני לא שואלת אם הוא התפלל", היא מסכמת, "אני שואלת אם הוא אכל. אנחנו זוכרים שתפקידנו, בראש ובראשונה, הוא להאהיב שם שמים. יש לא מעט בני נוער שהסתובבו אצלנו בבית והחליטו לקיים מצוות – לא בגלל שאמרנו להם, אלא כי מה שהם ראו מצא חן בעיניהם. מה שכולם מחפשים זה את הלב, וללב, כמו לנשמה – אין גבולות".