"כשבעלי נפטר, הרגשתי חיבוק מנחם של אלוקים"

התשובה של מיכל כהן חי, יועצת, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות, התחילה במפתיע דווקא בסוף שבוע שהוקדש להשתלמות בפסיכולוגיה בודהיסטית. "לא עברתי שום משבר, ושום סיפור דרמטי", היא מציינת. "הייתי נשואה ואם לשלושה ילדים שחיה בצפון תל אביב. עבדתי בקליניקה תל אביבית טיפוסית. מבחינתי, הכל היה נפלא. באותו זמן, לפני תשע שנים, השתלמתי בפסיכולוגיה בודהסיסטית, וכחלק מזה הוזמנו להשתלמות סוף שבוע במנזר בעין כרם בירושלים".

ביום שישי אחר הצהרים, ישבה הקבוצה בדשא בחצר ושאפה לריאותיה אוויר הרים צלול כיין. "ישבנו מול הנוף המהמם הזה של ירושלים, ופתאום המנחה אמרה: 'היום יום שישי, בואו נעשה קבלת שבת'. היא הוציאה חלות, יין ונרות, ושאלה מי יודע מה מברכים עליהם. ככה התארגנה לה מין קבלת שבת, עם שירי שבת קיבוציים. ואני, משהו פשוט תפס לי את הבטן, והתחלתי לבכות בלי להבין את עצמי.

"כשהלכנו לארוחת הערב שאלתי את האנשים סביבי איך הם ידעו מה מברכים על הנרות והיין. חלק אמרו לי שהם זוכרים מבית ילדותם, וחלק אמרו שהם עורכים שולחן שבת בבית בשביל הילדים".

סוף השבוע הזה הי נקודת ציון בחייה של מיכל. "הרגשתי שקרה לי משהו מאד חזק. השם דיבר אלי גם קודם, אבל לא הייתי בשקט שאיפשר להקשיב. בסוף השבוע הזה היה לי את השקט".

כששבה מיכל הביתה היא ביקשה מבעלה להתחיל לעשות קידוש בליל שבת. הוא הסכים בשמחה. "הוא התעניין כבר שנים ביהדות וקבלה, והיתה לו ספריה של ספרים יהודיים. עשינו קידוש בליל שבת הבא – אבל הרגשתי שזה לא אותו הדבר, עם הטלוויזיה דלוקה ברקע והילדים שמתרוצצים בפיג'מות". אבל מיכל היתה נחושה לשחזר את מה שהרגישה בעין כרם. "הלכתי לרב גוגל, הרב היחיד שהיכרתי אז, כתבתי 'שולחן שבת' והתחלתי לקרא ולהסתכל היטב בתמונות שהתקבלו".

מיכל כהן חי (צילום: מתוך פייסבוק)

'הבעיה איתך היא שאת יסודית' העיר בעלה של מיכל. והיא אכן היתה יסודית. "תחושת הבטן שלי אמרה שזה חשוב. התחלתי תהליך פנימי עמוק של התקרבות. ראיתי שיעורי תורה בסתר במחשב. קראתי על יהדות. היו ימים שקמתי ואמרתי לעצמי: 'מה את, משוגעת? את כבר בת 38, אמא לשלושה ילדים, עובדת – מה את רוצה? מה את עושה?' אבל הרגשתי שפגשתי אמת ולא יכולתי להפסיק".

באותה תקופה, מיכל נתקלה בספר 'מקימי' של נעה ירון דיין. "ראיתי את הספר, ובעקבותיו הגעתי לנעה שעודדה אותי להתחיל ללכת לשיעורי תורה של הרבנית ימימה מזרחי". שמירת המצוות הגיעה די מהר. "הסביבה הרגישה שזה מהר, אני הרגשתי שזה לאט. התחברתי במהירות במיוחד למצוות של הנשים: צניעות, טהרה, הפרשת חלה". תוך פחות משנה מאז אותו ערב בעין כרם, מיכל הפכה שומרת תורה ומצוות.

איך זה התקבל במקום העבודה שלך?

"שינוי הכיוון באמת גרר שינוי בקריירה. המשכתי בהתחלה לעבוד בקליניקה, אבל התחלתי להרגיש שזה לא מתאים. כשסיפרתי לבוס בתחילה על התהליך שאני עוברת, הוא אמר: 'מה הבעיה, תשימי כיסוי ראש ותמשיכי לבוא לעבודה'. אבל הקונספט של הפסיכולוגיה כבר לא התאים לי. אני כבר לא יכולתי לומר שלכל אחד יש אמת משלו כשאני יודעת שיש אמת  אחת".

באומץ לב, מיכל החליטה לעזוב. "עזבתי בידיעה שסתמתי את הגולל, שאני מאכזבת את המשפחה שהשקיעה בקריירה שלי. אמרתי לעצמי שמקסימום אפתח משפחתון בבית כדי להתפרנס".

אבל מיכל מעולם לא פתחה משפחתון. "תוך ימים ספורים קיבלתי טלפון ממישהי שלא ראיתי שנים. היא בדיוק נתקלה במשהו שכתבתי וביקשה להתייעץ איתי. אמרתי לה שאני כבר לא בקליניקה אז היא באה אלי הביתה וישבה איתי כמה שעות ליד השולחן במטבח. כשסיימה היא הוציאה פנקס צ'קים ושאלה כמה לשלם לי. היא אמרה שהיא לא רוצה יותר ללכת לפסיכולוג שלה – היא רוצה לבוא אלי במקום. הרגשתי שעזבתי מקום עבודה במסירות נפש והקדוש ברוך הוא שלח לי דרך אחרת לפרנה. מאז אני עצמאית בתחום. הקהל שלי ברובו חילוני והוא בא אלי למרות שהם יודעים שיש לי את האמת שלי".

בנוסף לייעוץ הפרטי, מיכל התחילה גם להרצות ולהעביר ערבי נשים. מה שעוזר לה במיוחד להתחבר גם לקהל לא דתי הוא העובדה שהיא אחת מצמד המחברות של ספר הילדים המפורסם 'תפילילה'. "זה ספר שכתבתי לפני 13 שנים עם מאיה חנוך, הבת של שלום חנוך והחברה הכי טובה שלי מגיל 17. היום קשה לי עם זה שבספר לא כתוב תודה להשם באופן מפורש,  אבל הוא בהחלט עוזר לי עם קהל לא דתי. כשאני מגיעה לערבים ואומרת שכתבתי אותו, אני רואה שגם נשים שבהתחלה לא באתי להם בטוב בגלל כיסוי הראש – נפתחות. זה בכל זאת ספר שנמכר ביותר מ-250 אלף עותקים והמונים מכירים אותו. כשהם מגלים שאני אחת מהכותבות, אז מבחינתם אני 'בסדר'..."

צמיחה מתוך משבר

לפני שלוש שנים, נפטר בעלה של מיכל, כרמי, באורח פתאומי. "זו היתה טלטלה שאי אפשר לתאר. הוא לא היה חולה. לא היא מאושפז אפילו יום אחד. אחר צהריים אחד הוא קיבל דום לב, וזהו.

"זו היתה מכה אדירה. כרמי לא חזר בתשובה איתי אבל הוא כיבד מאד את התהליך שעברתי. הוא טען שבסך הכל אני דוסית שיצאה מהארון כי בערכים שלי תמיד הייתי כזו. הוא היה איש עם מידות מדהימות. היו לנו נסיונות לא פשוטים, אבל עם הרבה השקעה מצד שנינו, חיינו בשלום ובאהבה. היו לנו ארבעה ילדים, כשהקטנה אז רק בת שנה".

הגוף של מיכל קרס כתוצאה מהטראומה. "לראשונה בחיי, קיבלתי פריצת דיסק וביליתי את רוב השבעה במיטה". אבל היא זוכרת היטב את אחדות עם ישראל שהופגנה בשבעה. "זו היתה שבעה המונית ממש. המשפחות החילוניות לגמרי שלנו, החברים מצפון תל אביב, ומצד שני החברות החרדיות שלי, הרבנים והרבניות. הרב לאו בא לנחם. שלום חנוך, אביה של חברתי הטובה מאיה, בא לנחם. הרבנית ימימה מזרחי הגיעה. היתה שם המון אהבת ישראל".

היו לך שאלות באמונה? למה זה קרה לך דווקא אחרי התשובה?

"האמונה שלי לא נפגמה. גם בתוך ימי השבעה ידעתי שיש תכלית. שגם אם אני לא מבינה, באיזשהו אופן אני מקבלת מתנות מרגעי השבר האלה. ברגע המוות עצמו, כשעמדתי ליד כרמי המוטל על הרצפה ודיברתי בטלפון עם מד"א יודעת שהוא כבר לא בין החיים, הרגשתי ממש חיבוק ממשי מלמעלה. עד היום, כשאני מרגישה בודדה, אני יכולה לחוש את החיבוק הזה. התחושות אלה היו כל חזקות, שהגישה שלי היתה מיד: 'השם, מה אתה רוצה שאעשה עכשיו? ברור לי שתיתן לי כח כי מצד עצמי אין לי כח'..."

החברה בימינו, אומרת, מיכל, לא תמיד מבינה מספיק את הקושי של אלמנות ויתומים. "התורה לעומת זאת מדברת הרבה על אלמנות ויתומים. להיות אלמנה זה מצב כל כך פגיע. זו התמודדות לא מדוברת ולא הרואית. אני מלווה נשים חולות – המאבק שלהן הוא אכן הרואי וגם מוכר ככזה. לנשים כמונו פשוט אומרים 'תתחתנו שוב והכל יסתדר'. אבל זה אבל עמוק מאד שצריך להתמודד איתו. אני הגדרתי עצמי תמיד כאשת איש ואם בתוך משפחה עם אבא ואמא, ואני אומרת היום שמה שניטל ממני הוא מנוחת הנפש והשמחה של סירים על הגז ועוגה בתנור. גם כשאני עושה את זה היום – ואני עושה את זה הרבה פחות בגלל מלחמת הקיום – אין את מנוחת הנפש. בזוגיות יש ממד רוחני, וזה הדבר שאיבדתי. בשביל נשים כמוני, הדבר הכי הרואי הוא לקום בבוקר ולהכין כריך עם חביתה, כי הרצון האמיתי הוא להישאר במיטה ולא לעשות כלום".

כבר לפני שהתאלמנה התחילה מיכל להעביר ערבי נשים, ערבי הפרשת חלה וסדנאות למיניהם, למרות פחד הקהל שהיא מעידה שמעולם לא הרפה ממנו. אבל אחרי שהכתה הטרגדיה, כל הפעילויות הללו קיבלו משמעות נוספת. "הסכמתי לקרוא למה שאני עושה שליחות. גיליתי שלנשים יש עצמה אדירה ושמשבר יכול להיות מתנה. אני מלאה באמפתיה לכאבים של אחרות. גם אני מתגעגעת מאד לבעלי ואין דבר שהייתי רוצה יותר מלראות אותו שוב. אבל אני יודעת שאפשר לבחור בחיים. שטעויות וקשיים מאפשרים למקומות לא פתורים אצלנו לבוא לידי תיקון ומימוש". לא סתם היא מכתירה את כלל ההרצאות, הסדנאות ותהליכי הליווי שהיא עושה בשם 'מסע אשה': "לנשים יש כוחות עצומים, ואני מאמינה ביכולת שלהן למצוא אותן בכל שלב במסע החיים שלהן".

המסלול שעברה גם מביא אותה לדבר הרבה על הודיה. "אחד הדברים שאני חוזרת ואומרת הוא שהמהות של יהודים זה לתרגל הכרת תודה. צריך להגיד תודה באופן פעיל על ארוחת ערב שגרתית של חביתה וסלט, על מקלחת לילדים, אפילו על וויכוח עם הבעל. אי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו. השליחות שלי היא לעזור לנשים לעצור רגע, להבין את המקום בו הן נמצאות, ולהתרומם. כשחוטפים את המכה מבינים: החיים הם אוסף של רגעים, ואת בוחרת מה את עושה עם הרגע הנוכחי. לא להיות צדיקה כשאהיה גדולה – איך אפשר להיות צדיקה ברגע הנוכחי? הדבר החשוב הוא להיות נוכחת בחיים שלי".

ברוח ימים האלה, מיכל מסכמת את המסר שלה דרך אסתר המלכה. "אני קוראת לזה: 'להיות מלכת אסתר'. הרגע שבו אנחנו בוחרות לקחת את התפקיד שלנו. גם אסתר אמרה שהניסיון גדול עליה, אבל מרדכי הסביר לה: 'ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות'. אני מלמדת נשים להעז להיות בתפקיד, להעז ללבוש את שמלת המלכה".