הידברות על המפה: הרצליה

מיני ישראל, עלה הדימוי בראשי למול הפסיפס האנושי המרתק, האופייני כל כך לישראל. קשת מרהיבה של אנשים מילאה את היכל מרדכי בשבוע החולף (ג´) בהרצליה פיתוח, בכנס של הידברות. לא אגיד לכם שציפיתי לנוכחות דלילה, אבל איכשהו הצליחו הכמות והמגוון להפתיע אותי, ומאד לטובה...

אנשים מכל הגוונים והסוגים מילאו בשקט מכובד את הכיסאות בבית הכנסת היפהפה. האווירה הייתה מכבדת, מלאת ציפייה.

ישבתי שם בין כולם, מחכה באותה ציפייה דרוכה לבוא הרבנים וניסיתי למשש את הדופק, את האווירה. לנסות להבין את ההצלחה של הכנסים ומה גורם לאהבת הקהל כלפיהם. והרשמים? לפניכם.

הרב זמיר כהן, יו"ר הידברות, פתח את הערב. עם כניסתו לאולם, קמו הכל בהתרגשות רבה. ההערצה וההערכה שלהם אליו ניבטה מכל מבט אוהב שליווה אותו בלכתו.

"את יודעת מה גורם לי כל כך לקבל את דברי הרב ולהסכים עם דבריו?", מספר לי אחד הנוכחים בהערצה בלתי מוסתרת, "השלווה המדהימה שהרב מקרין, השקט הנפשי העוצמתי שלו, כשהוא מדבר על שליטה עצמית, הוא פשוט מגלם את דבריו בעצמו! אתה לא יכול שלא להסכים איתו ולהפנים את דבריו".

אכן, לראות את הרב זמיר בעמידה שלווה ועוצמתית, מרצה על "תיקון המידות ועיצוב האישיות" זוהי הדוגמה המוחשית הכי טובה שיש...

לוכד נחשים שמת מ... עקיצת דבורה!

"כל אדם נולד עם האופי הייחודי לו", פתח הרב, "אין אפשרות לשנות אותו, אך ניתן לעצב ולכוון לכיוונים הנכונים. כפי שניתן להבחין ממשמעות המילה ´מידה´ שהכל תלוי באופן השימוש ובכמות, וכל מידה תוכל להיות טובה אם רק תהיה במידה הנכונה. את דבריו ליווה הרב במצגת על דברי הרמב"ם, המסביר כי הקיצוניות אינה מומלצת כלל, אלא רק דרך האמצע, השומרת על איזון בין הקצוות. אדם שמשתחצן, הקב"ה ישפיל אותו מגאוותו בדיוק באותו פרט בו התגאה. היה לוכד נחשים מפורסם, מספר אחת בעולם, שלא היה נחש אותו לא יכול היה ללכוד. כמה פעמים אף הוכש מנחשים ארסיים מאד, אך גופו פיתח עמידות לארס. אותו לוכד מקצועי היה מתרברב מאד ומתגאה ביכולתו זאת, תוך שהוא מופיע במקומות שונים ומציג את יכולותיו בציבור. מה היה סופו? עלוב מאד, במיוחד לאדם כמותו, הוא מת מעקיצת דבורה... התברר שגופו ריכז את רוב יכולתו החיסונית כנגד ארס הנחשים, אך מול עקיצת הדבורה, עקיצה שמרבית הנעקצים אף לא יפסיקו מפעילות בגללה, לא יכול היה להתמודד...".

"כל מילה שלו יהלום!", התלהב אחד המשתתפים שישב בסמוך, "ישבתי מרותק ובלעתי כל מילה! מדהים כמה תוכן ועניין הוא מכניס בדבריו!".

כשיצא הרב זמיר, ליווה אותו שובל מעריצים ומתייעצים בבקשות לברכה, לייעוץ, או סתם רצון לקבל חיוך מהאדם שאחראי לשינוי מהותי אצל רבים מהם.

אהבת ישראל, תפילות והשמירה של רחל אמנו

שירה סוערת קיבלה את פניו של הרב בצרי, שבדרכו לבימה האציל מברכותיו לקהל. הרב בצרי, מהרבנים הבולטים בהידברות, סקר בעיניו הטובות את הקהל, ולא יכול היה להתאפק מלהבטיח לכולם שבסוף הרצאתו יברך את הקהל, ואף יערוך תפילה משותפת להצלחה.

את דבריו הנרגשים פתח בשימת דגש על אהבת ישראל ואחדות. וכשאחד כמוהו, הלוהט כולו באהבה לכל יהודי ויהודי עומד מולך, מתמלא גם אתה באותה התלהבות סוחפת.

הוא פותח בסיפורו של נחום איש גמזו, שפעם פגש אותו עני בדרכו, כשהוא רוכב על חמור טעון שקי מזון וביקש ממנו שיחיה את נפשו לאחר שלא אכל במשך שלושה ימים. איש גמזו אמר שיפרוק את החמור וייתן לו, אך האיש נפח את נפשו טרם הספיק לפרוק. הצטער נחום איש גמזו מאד וקרא: ´הידיים שלא נתנו לו אוכל - ייכרתו, הרגליים שלא רצו לתמוך בו - ייכרתו, העיניים שלא ראו את חולשתו - יתעוורו´. וכך הסתובב עד אחרית ימיו: קטוע גפיים, עיוור ומוכה פצעים בכל גופו. וכל כך למה? כי כזה הוא עם ישראל - מאוחד וערב זה לזה".

"שמעתם על נתן זהבי?", הוא פונה אלינו. הנהונים נמרצים בקהל, "אהה, חשבתי שאתם רואים רק הידברות...", הוא סונט בחיבה בנוכחים, מה שמוליד חיוכים רחבים בקהל. "אז תשמעו סיפור. במהלך מבצע עופרת יצוקה, קיבלתי ממנו שיחה בבוקר אחד, כשהייתי בדרכי לכותל לתפילה´. ´כבוד הרב´, שאל אותי, ´יושב איתי באולפן אדם אתאיסט, שמספר שבזמן המלחמה ליוותה אותו אישה שהציגה את עצמה כרחל אימנו ושמרה עליו. היא הדריכה אותו לאן להיכנס, ומאיזה בתים להיזהר ולא פעם הצילה אותו ואת חבריו, כך במשך שלושה שבועות. האם זה יכול להיות, כבוד הרב?´ שאל. ´בוודאי´, עניתי, ´אני מאמין כי סיפור כזה יכול לקרות´. לאחר השיחה ניסיתי לברר במה זכו החייל וחבריו להגנה של רחל אמנו, ונודע לי, כי במשך שלוש שנים הם שמרו על קברה! איזו זכות עצומה יש לעם ישראל בתפילותיו, שרחל אמנו באה לשמור ולהגן על החיילים שאפשרו תפילה על קברה!".

כהמשך ישיר לדבריו עולה אופיר, מנהל האירועים של הידברות, ומספר על אחת המחלקות הגדולות שלהם, לצערנו. למה לצערנו? כי זו המחלקה המטפלת בבנות שנישאו לערבים. הוא פורש בפנינו סיפורים עצובים, נתונים מזעזעים ואינספור שעות השקעה של הידברות.

"30,000 בנות יהודיות נשואות לערבים", הוא מספר בכאב, "וזה האיום המשמעותי ביותר עלינו, יותר מאירן וכל מדינות ערב יחד!". בצער הוא ממשיך ומתאר את ממדי הקטסטרופה המתפשטת, ופניות שמקבלת המחלקה מכל קצווי תבל.

הרב בצרי עולה שוב, ומרגש את הקהל בברכותיו החמות לתורמים, הוא עושה "מי שברך" ומאציל מברכותיו, תוך הדגשת הזכות הגדולה שעומדת להם. משמאלי יושבת יהודייה צרפתייה, שמקשיבה בעיניים בורקות לכל ההרצאות, כשהרב מברך, היא לוחשת לי "אני כל כך אוהבת את הידברות".

השיא היה בסוף, כשהרב ערך איתנו תפילה משותפת. כולם עומדים נרגשים, מי שהיה צריך אלתר לו כיסוי ראש כלשהו, ויחד, באיחוד קולות ולבבות נושאים תפילה להצלחה, לס"ד, לגאולה ולמה לא, בעצם?

אני עומדת שם, בין כולם, ולמרות שבאמתחתי כמה וכמה תפילות ציבוריות מרגשות כאלה ואחרות, עדין יש משהו באווירה שכובש אותי. הלהט הזה, לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, הדבקות שבה התפילה נאמרת, ואפילו האחיזה האמיצה של דפי התפילה עושים לי משהו. ההרגשה כלפי התפילה, החשק, מקבלים זווית מבט חדשה...

בפתח ההיכל אני פוגשת זוג צעיר דתי וקופצני. "אתם מהאזור?", אני מתעניינת. הם מאשרים ומספרים כי הגיעו בעקבות פרסומות שהופצו בסביבה. "ואיך אתם נחשפים להידברות?", הרגשתי צורך לברר. "כשאני מגיעה להורים, שם יש כבלים, ומיד אני פותחת את ערוץ הידברות", מחייכת הצעירה. הם שואלים אותי על אחוזי הצפייה והגלישה בהידברות, וכשאני מדווחת על הנתונים הטריים, אותם שמעתי קודם לכן מפי אופיר, הם מתרשמים עמוקות. עושה רושם שכל אחד מרגיש בן יחיד בהידברות, אולי בגלל היחס האישי, ונדהמים לשמוע כמה "בנים יחידים" יש כמותם...

כמה רגעי התארגנות, אנשים ניגשים לרב בדרכו החוצה, ואני מוצאת הזדמנות למשש עוד קצת את הדופק מקרוב.

"איך התרשמתם מהכנס, מהידברות?", שאלתי שניים שיצאו להפסקת התרעננות קלה באוויר הלילה. "תשמעי", מחייך המבוגר שבהם, "יש ימים שבהם אני מרותק שעות למחשב בגלל הידברות. איזה מרותק? מכור! לא אוכל, לא שותה, מפחד לזוז כדי לא לפספס משהו מההרצאה". אני מחייכת ואנו מרחיבים קצת בשיחה אודות האינטרנט וההתמכרות. "שמעתי הרצאה של הרב זמיר", מוסיף חברו, "שכל מה שנעשה בעולם נעשה לטובת ישראל, ומדהים לראות איך האינטרנט, שאפשר להגיע דרכו למקומות הכי נמוכים, מכיר גם אתרים מדהימים כאלה".

ואז מפציע הרב פנגר. למה מפציע? כי כשרואים אותו עולים מידית חיוכים על פני כולם, עוד לפני שפתח את פיו ושלף את פניניו. "הרב פנגר?", מספרת לי גברת נחמדת שפגשתי במדרגות, "הוא מדהים! בדרך כלל בערב אני סחוטה כל כך אחרי הטיפול בבנות, שאין לי כח לראות ולשמוע כלום. לפעמים בעלי מראה לי קטעי הרצאות על חינוך וכדומה, אבל כשהוא סיפר לי על הכנס היום, התקשרתי לאמא שלי כשלקחתי את הילדה מהחוג, ואמרתי לה ´תבואו עכשיו, כי אם אכנס הביתה לא אצליח לצאת מרוב עייפות, ואני לא מוכנה לוותר על ההזדמנות´". עוד הוסיפה שבעלה לומד שיעור קבוע בבית הכנסת, וסיפר לה על הכנס. ´כל המשפחה שלי צופה בהידברות - אמא שלי, האחים, כולם. "העברתם רשמים וכך הכרתם את הידברות?", שאלתי. "לא, כל אחד הגיע בצורה אחרת אליהם, אבל זה ממש במשפחה אצלנו", השיבה בחיוך.

אנחנו נכנסות לאולם ומוצאות פרצופים מרוחים בחיוך ענק. הרב פנגר שם, וכיד ה´ הטובה עליו, גורם לנו רק לחייך ולצחוק, לצחוק על עצמנו - כמה אנחנו מגוחכים לפעמים במבט מהצד, וכמה בעיות אפשר לפתור כשמאמצים את נקודת המבט הזו.

אז איך מחלצים משאית תקועה מתחת לגשר?

הרב מספר כי הבעש"ט הק´ נתן שלושה כללים לעבודה עצמית המרומזים בפס´ "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך..". כשהוא מדבר על הכנעה, לא להיות נפוח ומלא אוויר על לא כלום, הוא מדגים זאת בדרכו הייחודית,כמעט בהצגת יחיד. הרב מתרוצץ על הבמה, מעווה פניו ומשמיע קולות בהתאם לסיפור, ואנחנו עוקבים אחריו מרותקים ומשועשעים כאחד.

"תארו לכם משאית נוסעת באיילון, היא מתקרבת לגשר, רואה את השלט שמכריז על גובה מרבי, ולמרות זאת ממשיכה לנסוע. הנהג עובר, חלקה הראשון של המשאית גם, ושנייה לפני שהוא מרגיש את התחושה המתוקה של להצליח למרות הכל - הוא נתקע.... מנסה פה, לוחץ שם... אולי ברוורס, ו... שום דבר לא קורה. בינתיים מצטבר לו פקק מאחור, הצפירות עולות עד לב השמים, והוא? תקוע. מגיע רכב גרר, ומנסה בכל האמצעים העומדים לרשותו, אך התוצאה נשארת תקועה כמקודם. עד שמגיע צעירצ´יק שאומר ´תנו לי לנסות´. הם מעיפים בו מבטי זלזול, אך הוא מתעקש. טוב, נו מה כבר אפשר להפסיד? הוא ניגש לצמיגים עם מכשיר חד כלשהו, וווווששש, האוויר מתרוקן מהם בשריקה, המשאית שוקעת את אותם סנטימטרים קריטיים, עוברת מתחת לגשר, ואנחת רווחה קולקטיבית נשמעת. אם אתה נתקע, לא מצליח לזוז בחיים, תבדוק - אולי זו בעיה של אוויר מיותר, של התנפחות וגאווה שרק חוסמת את הדרך ולא נותנת לעבור?!".