תחיית המתים - כבר בעולם הזה: הווטסאפ של רהב מאיר

"אני כבר סקרן לראות איך תחברי את ההדחה של שי חי מבית 'האח הגדול' לפרשת השבוע", כתב לי אתמול בערב מישהו, ולא בטוח שהבנתי אם הוא היה רציני או כתב בצחוק.

הפרשה, בכל אופן, היא "ויקרא", והיא פותחת את ספר "ויקרא", שנחשב ל"ספר האמצעי" מבין חמשת חומשי תורה. לפניו - בראשית ושמות. אחריו - במדבר ודברים. ספר סנדביץ'. ואיך מתחיל הספר האמצעי הזה? במילים "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור". זוהי התחלה של שיחה ארוכה בין משה רבנו לאלוקים.

הרבי מלובביץ' מתעכב על המילה הראשונה, ומסביר שהקריאה לא מיועדת רק למשה: "במילה הראשונה בפרשה, 'ויקרא', טמונה הוראה חשובה לכל אדם: בכל עת ובכל שעה קוראים לכל אחד ודורשים ממנו: תתקדם! תתעלה! זו קריאת עידוד ואתגר. בכל מצב שבו אתה נמצא, ישנו קול הקורא לך תמיד להמשיך הלאה, להשתפר, לתקן".

למה להקריב?

בואו נודה, לאדם המודרני קשה להבין את נושא הקורבנות. למה צריך להקריב חיות? מה לערכים הנעלים של היהדות ולמשהו שנראה מהצד כמו בית מטבחיים, חלילה? אין לי כמובן תשובה חד משמעית, והשאלה הזו תלווה אותנו לאורך ספר ויקרא שהתחלנו אתמול, אבל הנה הסבר אחד מעניין, בעברית יפה.

כך נכתב ב"ספר החינוך" על הקרבת הקורבן (מיד אחרי הטקסט, אתרגם אותו לעברית עכשווית): "הלוא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל: 'לא אוסיף עוד'. אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכוהן, וכל המעשה הכתוב בקרבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא – ייקבע בנפשו רוע חטא, ויימנע ממנו פעם אחרת".

כלומר, בלשוננו: עיקר התחושות בלב תלויות במעשים בפועל, ואם אדם חוטא, הוא לא יכול לנקות את לבו רק בדיבור, ובאמירה בינו לבינו 'לא אחטא שוב', אלא עליו לעשות מעשה גדול, לקחת בקר מתוך הרכוש שלו ולטרוח ולהביא אותו לירושלים, ומתוך העשייה הרבה הזו – הנפש שלו תקלוט כמה החטא הוא דבר רע, והוא יימנע ממנו בעתיד.

בקיצור (וזה עיקרון חינוכי שנכון גם בעולם שאין בו קורבנות): מחשבות ודיבורים והחלטות זה לא מספיק, צריך גם מעשים.

רווח להתבונן

פעם ביקשו תלמידים להקליט את שיעוריו של הרב שלמה וולבה, וסיפרו לו שיש להם מכשיר הקלטה שמפסיק להקליט בזמן השתיקות, וכך חוסך זמן ואנרגיה. הרב וולבה לא הסכים שיקליטו אותו כך ואמר: "בלי השתיקות – לא תבינו את השיעור. השתיקות הן חלק חשוב ממנו".
בפרשת השבוע, לפני שמתחיל הפירוט על נושא הקורבנות, מסופר שבין דיבור לדיבור, בין הוראה להוראה שקיבל משה מאלוקים, היו שתיקות. וכך כותב רש"י: "ומה היו הפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין".
רווח להתבונן. איזה ביטוי יפה. אי אפשר "לירות" עלינו מידע ברצף, גם אם הוא חשוב וקדוש, ואולי בפרט אם הוא חשוב וקדוש. צריך לתת לנו פסק זמן, הפסקה, מרווח, כדי להפנים ולחשוב, כדי להתבונן.

לזכור ולחיות

השבוע צוינו חמש שנים לרצח אודי ורותי פוגל וילדיהם יואב, אלעד והדס. זה קרה בליל שבת, פרשת "ויקרא", פרשה שעוסקת בקורבנות. למחרת, בהלוויה הכואבת, דיברו כולם על קורבנות הציבור היקרים האלה. לא הכרתי אותם, אבל מאז האסון זכיתי להכיר את משפחותיהם.

טלי בן ישי, אימא של רותי, מגדלת יחד עם בעלה הרב יהודה את שלושת הילדים תמר, רועי וישי. טלי נשאה לאחרונה באחד מאירועי הזיכרון נאום חזק, ואני מביאה פה רק קטע קצר ממנו: "מהר מאד הבנתי שהחסר הוא ענק, אבל אסור לי שלא לראות את ה'יש' הענק עוד יותר. להרשות לעצמי לבכות מגעגועים מטורפים, ורגע לאחר מכן להודות ועוד פעם להודות על הילדים המקסימים של אודי ורותי שחיים איתנו, ויגדלו ויתבגרו עם כוחות מיוחדים בעזרת השם. הבנתי שעליי לחיות את כל העולמות, לחיות את העולם הזה עם כל העוצמה – לבשל, לסדר, לקנות, לשתול פרחים, להתפעל מריחות נעימים של האביב, לתכנן את החופשה המשפחתית כמה חודשים מראש, לארגן את החתונה של בתנו הקטנה. אבל גם לחיות את העולם הבא. איך? לדעת שיש קשיים וצריך להתמודד, לדעת לא לוותר על ערכים גדולים כמו טוב, יושר, כמו משמעות גדולה. לדעת שאני כאן בעולם הזה ולנצל כל דקה, ולדעת שיש תחיית המתים. ותחיית המתים היא לא שם רחוק, איזה חזון שלא יודעים בכלל מתי הוא יקרה. תחיית המתים היא לא לאפשר למתים להיות מתים. אנחנו כאן בעולם הזה מחיים אותם מכל רגע. עצם נוכחותנו, עצם הופעתנו זה להחיות אותם.
"לפני הגירוש מגוש קטיף, רותי ואודי גרו בנצרים. רותי לקחה סדין לבן וכתבה עליו באותיות של קידוש לבנה את המילים שאומרים בכל ערב שבת: 'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי'. היא תלתה את הסדין על חזית ביתה. היא העבירה לנו מסר של חיים. יש זמנים קשים ביותר, אבל בשלב מסוים צריך לקום, לנער מעצמנו את העפר וללבוש בגדי תפארת – בגדים שבעצם שייכים לבני מלכים. המסר הזה מהדהד באוזניי כל רגע, ואני שומעת את רותי אומרת לי: 'לבשי בגדי תפארתך, אימי'. ואני ממשיכה!
קורבנות הטרור, קורבנות המלחמה – כך לרוב נקראים כל אלו שנהרגו על קידוש השם. הם נהרגו לא בגלל שרצו לפגוע באודי ורותי, אלא בגלל שרצו לפגוע בעם ישראל. כן, הם קורבנות, אבל מלשון קירבה וקירוב. לא רק הם קורבנות, גם אנחנו שנשארנו כאן, שסוחבים משא כבד כל הזמן, שמרגישים שונים, שכבר לא כל כך מתעסקים בדברים פעוטים - אנחנו גם קורבנות. אבל לא קורבן שמביא למסכנות, לוויתור על החיים, אלא קורבן שמרגיש קרוב, קרוב לאהובים שלנו שעברו לעולם שכולו טוב. קרוב למי שקשה לו, קרוב לחיים אמיתיים".

הרבה או מעט?

כבר בתחילת ספר ויקרא מוצג בפנינו עיקרון חשוב. הרי חלק גדול מהספר עוסק בנושא הקורבנות. אבל קורבנות – כמו דברים רבים אחרים בחיים – עולים כסף. מה קורה אם העשיר מביא קורבן גדול, והעני קורבן קטן? הנה הניסוח של רש"י: "אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון את לבו לשמיים".

כלומר, יש משהו שחשוב יותר מהכמות ויותר מהאיכות – הכוונה. היא השורש של הסיפור. הביטוי הזה לא מופיע רק בתחילת ספר ויקרא, אלא גם בסוף מסכת מנחות. זו מסכת ארוכה שעוסקת גם היא בקורבנות. המשפט האחרון במסכת, אחרי דיונים סבוכים ומפורטים, אומר את אותו דבר, בנוסח קצת אחר, והמשפט הזה נכון כמובן לא רק על קורבנות: "אחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמיים".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949