עם הלב לשמיים: איך תמצאי סיפוק אמיתי בתוך שגרת היומיום?

ההלך מרופט הבגדים נכנס אל המקום הומה האדם, כששני העופות בידיו. הוא ניסה להסב את שימת ליבם של הכוהנים, הרצים לעבודתם. אחד מהם, פנה אליו ושאל לרצונו.

"האם תוכל להקריב עבורי, את שני התורים שהבאתי?" שאל לתומו ההלך העני.

"האם לא ראית את השלט בכניסה?" התפלא הכהן "בציווי המלך אגריפס, לא יוקרבו היום קורבנות אחרים, מלבד אלף העולות שהקריב המלך אגריפס בעצמו".

"לא, לא ראיתי", הצטדק האיש. "אבל אדוני חייב לעזור לי להקריב את קורבני היום!"

"מצטער, אני אישית לא אוכל לעזור לך", אמר הכהן, והצביע אל עבר הדמות שהתקרבה למקום. "אבל כדאי שתפנה אליו. הוא הכהן הגדול".

"אדוני, הכהן הגדול, אנא מכם", פנה ההלך. "כל יום אני צד ארבעה תורים, שנים מהם נמכרים לפרנסתי ושנים מוקרבים על המזבח. כך מדי יום יומו, אני עושה עסק שותפות עם הקב"ה. אם לא תקריבו היום את קורבני, זה יהיה נזק כלכלי עבורי".

דבריו החמים, של אותו יהודי תמים, כבשו את לב הכהן הגדול. והוא בעצמו, נטל ממנו את העופות להקריבן.

באותו לילה, הלך המלך אגריפס לישון כשהוא מהורהר. מאורעות היום רצו במחשבתו, זכות הייתה לו. אלף עולות, אלף פרים, הקריב היום בבית המקדש. איכשהו הצליח להירדם, והנה חלום. קורבן העני, שכלל שני תורים, קדם לאלף הקורבנות שלך. כך נאמר לו באותו מסר שמימי.

וכי הקב"ה צריך את אלף העולות? היכן היה הלב שלך, אגריפס?

המצלמה מופנית ללב

בשעה שאת עושה מעשה, שתי מצלמות מופנות לעברך. אחת מכוונת לעבר ידיך, שמקיימות המצווה. ואילו פוקוס המצלמה השנייה נעצר בדיוק מול ליבך, לראות מה תהיה כוונתך. האם יהיו שם השתוקקות, רצון, אהבה? או שעמום, אדישות וניתוק רגשי מהמעשה עצמו?

רש"י, בפרשת ויקרא, אומר על הפסוק "עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'": "לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין את לבו לשמים".

כל יהודי שהגיע לבית המקדש, הודרך על ידי הכוהנים. הם הראו לו, כיצד אפשר להפוך בהמה, לריח ניחוח לה'. איך הופכים בהמיות לרוח? על ידי כוונת הלב, אש יוקדת, ורטט הנפש שהושפעה משירת הלויים שבמקום. כל אלו יחד, גרמו לקורבן הבהמי, להיהפך לאנרגיה אדירה של נחת רוח. זוהי בעצם, תמצית סודם של הקורבנות.

במשך היממה, את מתעסקת בעיקר, כמו כולנו, במעשים גשמיים לרוב. בעבודה, את ממיינת מסמכים ומתייקת אותם, מקלידה טפסים  ועונה לטלפונים. אם עיסוקך הוא הוראה, לפעמים, את נדרשת להעביר חומר יבש ונטול כל לחלוחית של רוח. ואילו כשאת חוזרת הביתה, שוב את צריכה למיין כביסה, להדיח כלים. וכמובן, בל נשכח, להחליף לפעוטך את טיטוליו, ריח ניחוח כבר אמרנו?

אז איך הופכים את שיגרת היומיום לנחת רוח ולסיפוק אדיר?

מכוונים את הלב, על ידי המחשבה. ממקדים את אש הרצון, על ידי התלהבות ומרטיטים את הנפש בשירה.

קרוב אליך מאוד

כשאת עונה לטלפונים בעבודה, חשבי כמה חסד את עושה, בשירות שאת נותנת ללקוחות. החייאת חומר יבש לתלמידותייך העייפות, היא זילוף טיפות שמחה וריענון בגופם הישנוני. בעודך מגישה לבעלך, את מנת המרק החמה האהובה עליו. זכרי שלא מדובר כאן בתפוחי אדמה ועוף, אלא נתת לו כוח ותמריץ לכל היום. החלפת הטיטול אינה רק אסתטיקה וניקיון, אלא הענקת אהבה ליורש העצר הקטן.

המשימה שאליה נשלחנו בעולם הזה, היא להפוך על ידי שרביט קסם, כל גשמיות שאנו פוגשים, לרוחניות. שרביט הקסם הזה, נמצא בתוך תוכך. בליבך.

"כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

נכון, זה לא תמיד קל, לרומם את הבהמיות הגשמית, הכבדה הזו, שסובבת אותנו מכל עבר. אבל ללב שלך יש כנפיים. הניפי אותן בעוצמה. או אז, תרגישי את משק הרוח על פנייך ותוכלי לנסוק לעבר השמים.

יהי רצון שיומך יהיה גדוש, בעשיה חיובית ושמחה, מלאת משמעות וסיפוק. בכל אשר תצעדי, מתיקות פעולותייך וטוהר לבבך, יפיצו בכל העולם, ריח ניחוח לה'.

המאמר נכתב לע"נ בת דודתי רבקה ג'ני סופיר ע"ה

יעל עט לוי היא מרצה ויוצרת 8400398@gmail.com