לא מספיק תזכורות?

הבו גודל לחגי ישראל ולמועדיו. כל מועד ממועדי ישראל ואופיו שלו, ולכל חג מסכת ערכים ואמיתות שאותם אמור החג להקנות ולהנחיל. לכל מועד צביון מיוחד הנובע מן ההלכות הנוהגות בו, וכך ננסך בו טעם ייחודי משלו. לפיכך, "שואלין ודורשין בהלכות החג שלושים יום קודם לחג", כדי שבפרק זמן זה יתכונן האדם מישראל כראוי לחג ולהלכותיו המיוחדות, וכך יוכל להפיק ממנו התעלות רוחנית ולחגוג אותו כראוי. עולה על כל המועדים חג הפסח. דומה שלחג זה לא די בהכנות של שלושים יום, אלא דרושה הכנה רבה עוד יותר: לימוד הלכותיו, הכנת צרכי החג והכנה נפשית ורוחנית. הלכות הפסח הן רבות. מלבד מצוות ההלל והשמחה שבכל החגים, מוצאים אנו בפסח את האיסורים החמורים של "בל יראה ובל ימצא" חמץ, ולצידם את מצוות העשה הרבות, מן התורה ומדרבנן: המצוות, המרורים, ארבעת הכוסות וחיוב אמירת ההגדה.  

למה לעבוד כל כך קשה?

בימים מקדם, בהיות בית המקדש על מכונו, נוספו על אלו הלכות רבות נוספות, כמו חיוב העלייה לרגל לירושלים, וחיוב זביחת ואכילת קרבן הפסח, שנאכל בכל בתי ישראל בחגיגיות מרובה. אל מצוות ה´עשה´ מתווספות גם מצוות ´לא תעשה´ רבות, כמו איסור שבירת עצם מקרבן הפסח, ואיסור בישולו במים או אכילתו כשהוא אינו צלוי דיו.

וכמו מאליו עלולה להישאל השאלה: "מה העבודה הזאת לכם?" מדוע יש לשים דגש כה חזק על סדרה ארוכה זו של פעולות ומעשים? אם חג הפסח נקבע לנו כעדות לדורות על סבלם של בני ישראל במצרים ועל ניסי יציאתם משם, מדוע לא נסתפק לשם כך בתזכורות שאינן כרוכות במאמצים כה רבים? לבטח יהיו כאלו שיוכלו להעלות רעיונות מקוריים קלים יותר לביצוע, מאשר כל אותה מלאכה מפרכת המאפיינת את ערבי חג הפסח. אפשר יהיה לשאת הרצאות בבתי הספר אודות החג ההיסטורי, כלי התקשורת יוכלו לציין אותו בתכניות מתאימות, ובחוגי הנוער יערכו "מסכת" מיוחדת שתדון במושג החרות ובמשמעותו.

אכן, ניתן להציע הצעות מגוונות לעריכת עצרות זיכרון ולהמציא תכניות שיסמלו את אותו מאורע היסטורי של יציאת מצרים, אולם נותן התורה לא הסתפק בכל אלו, והוא הורה לנו בתורתו, שנוכל לצאת ידי חובתנו בפסח, רק באמצעות קיום ההלכות. התורה מלמדת אותנו כי דווקא ריבוי החיובים, חלקם על ידי עשייה וחלקם על ידי חוסר עשייה, הם אלו אשר יאפיינו את החג, ויקנו לנו את הערכים, העדויות והזכרונות אותם אמור חג זה להקנות.

ניקח, לדוגמה, מצווה אחת ממצוות הפסח, ונתעמק בביאורה ברוחו של "ספר החינוך". אחת מן המצוות הקשורות בקרבן הפסח היא המצווה האוסרת שבירת עצם מקרבן הפסח. נשים לב, שכאן המדובר לא בעשייה חיובית, אלא בהימנעות מעשיה, אולם גם זו יש בה כדי להנחיל לנו ערך מסוים. וכדברי בעל ה"חינוך": "אין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים. לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. על כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם".

אפשר שלאדם מן השורה ייראו דברים אלו כתמוהים: הכיצד תועיל הימנעות משבירת עצם, להחדיר באדם האוכל את ההכרה שהוא בן מלך? כלום חסרות לנו תזכורות העשויות להזכירנו את עובדת היותנו בני חורין בפסח, שאנו זקוקים לתזכורת נוספת זו? והאם עשוי מאן דהוא לשכוח עובדה בסיסית זו, אלמלא אותן תזכורות חוזרות ונשנות?  

שאלות אלו ודומות להן, מוכרות למדי, וידועות היו גם מימות עולם. לפיכך מחבר "ספר החינוך" בעצמו מוצא לנכון להתייחס אליהן בהרחבה, וכך הוא כותב: "ואל תחשוב, בני, לתפוש על דברי ולומר, ולמה יצווה אותנו ה´ יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, הלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ... דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם רע ואם טוב. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו...".

במילים אחרות: רק באמצעות מעשים קונים הערכים שביתה בלבבות, ורק כך הם נמסכים בדם האדם והופכים להיות חלק מאישיותו. רק התרגול הממושך מביא את האדם, לא רק להוקיר ערכים ולכבדם, אלא אף לחיות לפיהם ולכלכל את כל מעשיו בהתאם להם. לפיכך, אלמלא כל אותן הלכות המקיפות את חג הפסח, מי יודע אם היה נשאר בתוכנו ובתודעתנו זכר כלשהו על יציאת מצרים. רק המעשים הרבים, הם הערבים לשימור זכר יציאת מצרים בתוכנו על כל המשתמע מכך.

היסטוריונים יודעים לספר כי מצרים של הימים ההם היתה מדינה נאורה למדי ומפותחת ביותר מבחינה תרבותית, אך כל זה לא הפריע לה להשליך ליאור תינוקות רכים בני יומם. בשם הקדמה ציוה פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". גם אל גזירות העבדות ושרי המיסים כנראה נלוותה מערכת הסברה מקיפה שהעלתה על נס את תרומת העמלים למצבו הקשה של המשק המצרי. כל הרשע, העוולה והאכזריות נעשו בשם ערכים נכבדים וחשובים. זה דרכן של אידיאות שאין עמם מעשים. סופם של אלו שהם מתמוססים בין האצבעות, והיישום המעשי עלול להיות בניגוד מוחלט אליהם.

כך מלמדת ההגדה של פסח: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור... בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". לא תוכל להנחיל עקרונות, אם אין הם מלווים במעשים מתאימים. רק המעשה הוא שיקבע אם תחדור ההכרה ללב, ומכאן חשיבותו של כח העשייה.

לא רק מעשים

כל זה אינו אלא צד אחד של המטבע. והצד השני של המטבע, מה הוא אומר? גם במעשים לבד אין להסתפק, ויש ללוות את המעשים בהסברה מתאימה.

רבן גמליאל היה אומר: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלים - על שום מה?... מצה זו שאנו אוכלים - על שום מה?... מרור - על שום מה?...".

רבן גמליאל מלמדנו כי מעשים שאינם מלווים בהבנה, הם פגומים והשלמות היא מהם והלאה, לפיכך כל מעשה הנעשה בפסח חייב להיות מוקף בהסברה. כשבאה התורה וצוותה אותנו לעשות מעשים מסוימים, אין היא מבקשת פעולות של הנעת הידיים והרגליים בלבד, אלא מעשים שתתלווה אליהם הכרה והבנה אנושית.  

זהו כל יעודה של הגדת הפסח: להגיד, להסביר ולדבר, לפיכך כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. חכמים בימי קדם היו מאריכים בסיפור יציאת מצרים והמשתמע ממנו כל ליל הפסח, אף עד שעלה עמוד השחר!

כנגד ארבעה בנים

חובת הסיפור וההסברה הינה רבת נתיבים ואינה שווה לכל נפש. כשם שפרצופיהם של אנשים אינם שווים, כן גם שאלותיהם והתעניינותם בנושא הפסח שונות. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם רשע, תם ושאינו יודע לשאול, ולכל אחד מהם חייב האב להתייחס בצורה הייחודית לו. וכך כותב הרמב"ם: "לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש, אומר לו: ´בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו... ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחרות´. ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו. הכל לפי דעתו של בן".

לא זו בלבד שכל אחד מהבנים זכאי לקבל תשובה המתאימה לשאלותיו, ואי אפשר לפוטרו בתשובה סתמית של "ככה זה, וזהו", אלא עלינו לעוררו על מנת שישאל. אף לבן ש´אינו יודע לשאול´ דאגה התורה, וציוותה אותנו לעורר בליבו שאלות, הכל בהתאם לרמת תפיסתו וכישרונותיו. זו אף הסיבה ש"מחלקים קליות ואגוזים לתינוקות, כדי שלא ישנו וישאלו" (משנה, פסחים).  

ההסברים הניתנים, בפסח אינם מתיימרים להיות הנימוקים שבגינם ניתנו מצוות החג, שהרי: "החקר א-לוה תמצא?" (איוב), אין לנו אפשרות להבין את טעמי המצוות לעומק, אולם יש בהסברים אלו משום הטעמה ממתיקות המצווה ויש בהם כדי לקרב את הדברים אל הלב והמוח, החשים והחושבים.

מצוות פסח אלו שנאמרו לדורות, נעשו כבר בפסח הראשון שהוחג על אדמת מצרים, ואליהן נוספו מצוות נוספות: "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם... ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות...".

כבר באותה שעה החלה מלאכת ההסברה. אבות החלו להסביר לבנים את מהות המעשים הנעשים. גם אז, כמו היום, התלוו הסברים מפורטים על כל אחת מן המצוות שנהגו באותו סדר היסטורי, אלא שכיום אנו דנים ביציאת מצרים שאירעה בעבר, בעוד שאז דנו ביציאה שעדיין היתה לפניהם. אז, באותה שעה, שרו בליל הסדר לראשונה את נוסח: "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין".   

לקח זה אותו למדו עם ישראל עוד ביציאת מצרים, נקלט כראוי בלבבות ושימש כהכנה מתאימה לקראת קבלת התורה. כאשר התוודע אליהם הקב"ה ונתבקשו על ידו לקבל את תורתו, הכריזו כולם פה אחד: "כל אשר דבר ה´ נעשה". העם ידע כי תורת ה´ אינה עניין לפילוסופיות ולאידיאולוגיות גרידא, מאלו בלבד לא תצמח אישיות מושלמת בה חפץ הקב"ה. האישיות לא תשתפר כל עוד לא יהיו מעשים. תורת ישראל, תורת המעשה היא, ורק באמצעות ביצוע מעשי ייבנה האדם השלם ויקרא גוי קדוש.   

יחד עם זאת לא הסתפקו ישראל בהכרזה "נעשה" והוסיפו: "נעשה ונשמע", לאמור: נעשה ואף נשתדל להבין ולהשכיל ככל אשר נוכל.  

זהו טעם האפיקומן שנשאר בפה, עוד מיציאת מצרים, ומכאן ואילך יצא העם לדרכו כאשר חובות האיברים וחובות הלבבות צמודים אלו לאלו, והמעשים וההסברים עולים שלובים בקנה אחד.

שולחן המשפחה

ביציאת מצרים הונחה אבן הפינה לבנין המפואר של עם ישראל. בבשורת הגאולה נקבע כי השלב העיקרי בה הוא "ולקחתי אתכם לי לעם".

באותם ימים של יציאת מצרים גם למדנו שחוסנו של העם תלוי בתאי המשפחה הקטנים, שהם אלו המרכיבים אותו. פרעה ניסה לערער קביעה זו בהצעתו שרק חלק מהעם יצא לזבוח, אולם לא כך היתה דעתו של משה. הוא עמד בתוקף על העיקרון: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו..." רק במשפחות שלמות ויציבות ניתן יהיה לבנות עם כראוי.

בליל הסדר יש לשים דגש מיוחד על המסורת וחינוך הבנים, שהם הדבק המאחד בין ההורים לבנים. כך נבנה עמנו מימות עולם, עם שחוסן משפחותיו היה לאות ולמופת לכל עמי העולם, באין לו מתחרים.

לדאבוננו, כיום, נשתנה המצב, ובעקבות פריצת מסגרת המשפחה אצל אומות העולם, חדרה רוח פרצים זו גם לעמנו. מסגרות המשפחה פתוחות לכל נגעי החברה: קלות דעת, אנוכיות ופריקת עול, שגם אם יעטפו במחלצות של קדמה ודמוקרטיה, יישארו חיידקי הרס העם.

שולחן המשפחה התרוקן מתוכנו הנעלה, ונשאר רהיט זנוח ועזוב. בבתים רבים רק אחת לשנה, בליל הסדר ישובה כל המשפחה סביבו באווירת חג, ומעלה את הזיכרון הנשגב והיפה שהיה אך שני דורות קודם לכן.

אנו מלאי תקווה, שמחג גדול זה יישאבו כל ישראל השראה לכל ימות השנה, ושלא רק בליל הסדר תיפתח הדלת לאליהו הנביא.

המאמר נערך על בסיס מאמרו של הרב משה רייס, מתוך "אל המקורות".