כל חיי עברו אל מול עיני: דבר תורה לפרשת צו

בני אדם חיים רק פעם אחת, כך קבע בורא עולם. שאלת החיים היא כיצד כדאי לנצל אותם, ואיזה תוכן יש ליצוק לתוכם.  

מטבע הדברים ובדרך כלל, ככל שאדם מתבגר ומזקין, קשה לו לשנות את הרגליו ואורח חייו. עצוב לשמוע אנשים מבוגרים, שהסיכוי שמשהו משמעותי ישתנה בחייהם אינו גבוה במיוחד, אומרים ספק לעצמם ספק לאחרים – הלוואי ויכולתי להחזיר את גלגל חיי לאחור ולחיות באופן שונה, נכון יותר.   

ישנם אנשים, ששמש ההצלחה האירה להם פעם אחת בחיים באופן משמעותי, ומאז - כל חייהם הם מסתובבים סביב אותה הצלחה חד-פעמית שאירעה להם בעבר, וגם כעבור עשרות שנים הם לא מפסיקים להזכיר לכולם ולומר – פעם הייתי כך וכך. קצת עצוב לראות אנשים השואבים "אנרגיה", כבוד וטעם לחיים, מתקופה "היסטורית" שנמוגה זה מכבר, במקום ליצור אושר כאן ועכשיו.       

ישנה סכנה נוספת האורבת לאדם במהלך חייו, והיא השגרה. השגרה היא לכאורה מצב מבורך, ואדם אוהב לחזור אליה. אולם אין ספק, שהיא עלולה לטמון בחובה סכנות לא פשוטות. היא עלולה לשעמם, "לייבש", ולגרום למעשי היום יום להיות נטולי רגש.

היהדות מבקשת מהאדם ומסייעת לו להיות "בן עליה" כל ימי חייו. כלומר, להשתדל שכל יום יהיה טוב יותר מקודמו, ושה"אני" האמתי שלו ישודרג וישתכלל מיום ליום - בכל מה שנוגע לעולמו הרוחני ולפנימיותו.

פרשת "צו", ממשיכה לעסוק בסוגי הקרבנות השונים. יש סוגי קרבנות המובאים רק פעם אחת בשנה, יש המוקרבים אחת לחודש, יש המוקרבים מדי יום, ויש המוקרבים פעמיים ביום.

מצד הטבע האנושי, ככל שהקרבן נדיר יותר, ההתרגשות בהקרבתו והכוונה הפנימית בענייניו גדולות יותר, ואילו ביחס לקרבן "שגרתי", המוקרב פעמיים ביום או פעם אחת ביום, עלול להיווצר "תסמינים" של שגרה מסוימת, הגורמים לכהן להפחית מעט מעוצמת הכוונה.

פרשתנו כותבת שיש קרבן שהוקרב מדי יום על ידי הכהן הגדול: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ להשם בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב" (ויקרא ו, יג).  

כהן גדול, מקריב מנחת סולת פעמיים ביום, מיומו הראשון ועד יומו האחרון בתפקיד הכהן הגדול.  

מדרגתו הרוחנית של הכהן הגדול, גדולה מזו של כהן הדיוט, והתורה דורשת ממנו להתעלות ברוחניות ולהוסיף מעלות בנפשו באופן תמידי. השוני המתמיד הזה שבאישיותו, בא לידי ביטוי חיצוני באותה עשירית האיפה שהוא מקריב פעמיים ביום. בכל הקרבה והקרבה הוא מבין משהו אחר שהוא לא הבין בהקרבה הקודמת. כל שעה ושעה בתפקיד הכל כך נעלה, משנה לטובה את הקשר שלו עם בורא עולם, דבר הבא לידי ביטוי בהקרבות התמידיות.

נפנה לרגע אלינו. לדאבון ליבנו, אין לנו עדיין קרבנות תמיד, אולם כפי שכותב הפסוק: "ונשלמה פרים – שפתינו" (הושע יד). שיח שפתותינו עולה במקום הקרבת הפר.

העם היהודי מתפלל שלוש פעמים ביום – שחרית, מנחה וערבית.  

רבים שואלים, איך לא "נמאס" חלילה להתפלל את אותן התפילות שלוש פעמים ביום? הרי הנוסח הוא אותו נוסח והמילים הן אותן מילים – איך אפשר להתפלל את אותה התפילה במשך כל החיים?

מילות התפילה שתקנו חז"ל, הן כל כך עמוקות, וכשמתבוננים בהן כראוי, מקבלים טעם חדש ומשמעות נוספת מתפילה לתפילה, ויעידו על כך כל מי שלוקח ברצינות את עניין התפילה. מה שנדרש מאתנו כדי לחוש את טעמן זהו רק כוונה - לכוון במילים היוצאות לנו מהפה, ומיד נרגיש את טעמן הערב.

בורא עולם כולו רוחני, כך שהדרך להתקרב אליו היא אינסופית, וכל תפילה ותפילה מקרבת אותנו צעד נוסף לקראתו.    

התפילות שתקנו לנו חכמים שלוש פעמים ביום, מסייעות לנו להתקרב לבורא באופן עקבי מהבוקר לצהרים, ומהצהרים לערב. אינה דומה תפילת "מודים אנחנו לך" הנאמרת בבוקר, ל"מודים אנחנו לך" הנאמרת בערב. 

החיים של האדם הם הרגע הזה - ההווה. שהרי העבר – נמצא רק בזיכרון, העתיד – נמצא רק בדמיון, מה שיש לאדם זה את הרגע, את השניה הזו החולפת כהרף עין. על האדם לחיות את הרגע, לא להתרפק מידי הרבה על העבר ולא לדמיין דמיונות שווא על העתיד, אלא לתפוס את הרגע, לנצל אותו ולהתקרב לבורא.   

קרבן התודה: להתעורר אנשים טובים יותר

קרבן נוסף המוזכר בפרשתנו, הוא "קרבן תודה" (ז, יב-טו). תכלית הקרבן - כשמו, הודאה להשם על ישועה שהביא למביא הקרבן. התלמוד במסכת ברכות (נד ע"ב) כותב: "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".

ידועים דברי חכמים (ויקרא רבה ט, "שוחר טוב" נו, ובעוד מקומות), שלעתיד לבוא, כל הקרבנות יהיו בטלים, וקרבן תודה אינו בטל. וכן, כל התפילות יהיו בטלות, ותפילת ההודאה אינה בטילה.

לכאורה, מה שייכת הודאה לעתיד לבוא? הלא התודה באה על הצלה ממחלה, מסכנה וכדומה, והרי לעתיד לבוא לא יהיה חולי, לא יהיו מלחמות, לא אסונות ולא שאר פגעי הזמן, ואם כן, הלא מעצמו יתבטל ענין ההודאה... על מה יהיה להודות?

הרב זייטשיק בספרו "אור חדש" (עמוד תרז) מבאר כך: אכן, ההודאה על ההווה לא תהיה בימים ההם, אולם עיקר ההודאה יהיה על העבר. כאשר יתגלה כבוד השם בגאולה העתידה, יתבררו כל סודות הנהגתו של הבורא שהיו בעולם הזה. מה שנדמה היה לאדם כיסורים, יתגלה כטוב, שהכל נעשה לטובת האדם. הוא יידע אז, שמה שבשעתו נראה לו כהפסד וכצרה, הוא כתוצאה מקוצר ראייתו והגבלת שכלו. כשאדם יראה לפתע את התמונה בשלימותה, הוא יודה לבורא וישלים את חובות ההודאה על כל צרה וצרה ועל כל אנחה ואנחה שפקדו אותו בעבר. 

זו הכוונה שלעתיד לבוא קרבן תודה לא יתבטל, משום שרק לעתיד לבוא יהיו לאדם עיניים נכונות ומבט נכון על כל מה שעבר עליו במשך חייו, והוא יבין שכל משעולי ומבוכי חייו הובילו אותו אל ייעודו, להנאתו ולטובתו.

קרבן התמיד וקרבן התודה שלובים זה בזה. כאשר אדם חי עם תחושת הודאה והודיה, יש לו לגיטימציה וחשק להמשיך ולהתקדם בלי הפסקה.  

הבה נקריב מידי יום קרבן תמיד, על ידי כך שנקפיד ללכת לישון אנשים טובים יותר מאשר איך שקמנו בבוקר, ונקום אנשים טובים יותר מאשר איך שהלכנו לישון, ונזכור להודות לבורא על כל הטוב אשר הוא גומל אותנו בכל רגע נתון.