אלון פז: "אני משותק, אבל לא מסכן"

אני יוצא מבית החולים הגריאטרי 'בית רבקה' שבפתח תקווה, ומתקשה לעכל את שראיתי. שיחה עם אלון פז היא חוויה מטלטלת שלא מזכירה שום ראיון עיתונאי, מעניין ככל שיהיה. היא מותירה רושם עמוק, או כפי שהגדיר זאת ישראל זלטס, החבר-מלאך של פז, אליו נגיע בהמשך "מי שפוגש את פז - מציץ ונפגע". משהו משתנה מאותו הרגע. אתה רואה משהו לא רגיל, לא מהעולם שאתה חי בו. שוכב מולי אדם שמשותק מכף רגל ועד ראש, אשר מנהל חיים שלמים בעלי משמעות עמוקה באמצעות לימוד תורה, תפילות, שיחות עם אנשים, מפגשים, טלפונים, הופעה באירועים ובכנסים, וניהול עולם דיגיטלי עשיר באמצעות שבב קטן שמודבק לאפו ומשמש כעכבר מחשב.

* * *

לפני כשש וחצי שנים אירע לאלון פז, 39, הגרוע מכל, לפחות בעיני בשר ודם כשלי. "נסעתי להיפגש עם חבר ליד סניף איקאה בנתניה", מספר פז, אז בן 33. "בדרך כנראה איבדתי שליטה. אני לא זוכר את רגע התאונה, אבל ממה שסיפרו לי, נכנסתי בקיר הפרדה מבטון, ובעקבות כך קיבלתי מכה בצוואר, בחוליות העליונות של עמוד השדרה (החוליה הראשונה והשנייה), מה שהביא אותי לשיתוק מוחלט ולחיבור למכונת הנשמה בהמשך", נזכר פז באירוע שזעזע את חייו. הפגיעה המשתקת בחוליותיו העליונות של עמוד השדרה לא נראתה לרופאים, והם שחררו את פז לנוח ולהשתקם בביתו. אבל הסיוט רק המתין בפתח. "היתה פגיעה, אבל לא ראו אותה, או שהתעלמו ממנה", נזכר פז.

אלון פז עם הרב יצחק פנגר

"בתוך חצי שנה, מדי חודש בחודשו, התחלתי להרגיש קושי בהזזת הידיים והרגליים, עד שהגעתי לשיתוק מוחלט. רק אז, כשהתקשיתי כבר לנשום, וכשאני משותק, ראו את הפגיעה בצוואר ומיד ניתחו אותי בבית החולים 'תל השומר'. חיברו אותי להנשמה ומאז אני במצב הזה".

עודני מעכל את הסיפור המחריד, ופז מישיר אלי מבט, ובטון בטוח ורגוע אומר "אבל זה רצון ה', אין מה להצטער. זו החלטה שלו, של בורא עולם, וכל מה שיש לי לומר זה תודה. אין לי שום תלונות, כי אני מאמין בו באמונה שלמה וסומך על כל החלטותיו ומעשיו, ובוטח בו. רק הוא יודע מה טוב בשבילי. נסתרות דרכיו ונפלאים מעשיו, שזו תהיה כפרת עוונות עלי, על בני משפחתי, ועל כל עם ישראל". 

איך לקח חצי שנה לגלות שאתה לקראת שיתוק מוחלט?

"כשהשתחררתי מבית החולים בפעם הראשונה אחרי התאונה, הייתי כמעט כמו שהייתי לפני כן. רק עם הזמן, במהלך החודשים, פתאום התקשיתי לשבת על כיסא. הבנתי שמשהו לא בסדר. הייתי הולך להיבדק בקופת החולים, ופניתי מספר פעמים לחדר המיון בבית החולים 'מאיר'. אמרו לי שהכל רגיל, אבל לא נרגעתי. בסופו של דבר החליטו לאשפז אותי בשל כאבי בטן חזקים. הבטן היתה נפוחה. באמצעות קטטר הוציאו ממני שלוש שקיות של שתן, וכך ראו שהשתן תקוע בבטן והחליטו סוף סוף לאשפז אותי. במהלך השבוע שבו הייתי שם, התחלתי, בנוסף לכך, להתקשות בנשימה. בעקבות כך עשו לי צילום CT וראו את הפגיעה. כשהרופאים הסתכלו על הצילום הם נבהלו, ומיד שלחו אותי לבית החולים 'תל השומר'.

כשהגעתי לחדר המיון, הנוירוכירורג ראה את הצילומים, והוא ורופאים אחרים אמרו לי: "איך אתה חי?! יום יומיים ואתה מת!". הם ראו שאני בקושי נושם. מיד החתימו אותי ואת אבי על טופס לניתוח, הכניסו אותי לחדר אחורי והחלו להנשים אותי בצינורות דרך האף", משחזר פז את רגעי האימה. "למחרת התעוררתי לאחר הניתוח, כשאני מונשם עם קנולה בגרון ומחובר למכונת הנשמה. השאר היסטוריה".

גם עכשיו אלון דואג להזכיר ולוודא שאני כותב שהכל תוכנן מראש בהשגחה פרטית, ומציע לי ולקוראים פרספקטיבה אחרת. "כשהרגשתי שקשה לי עם הנשימה, הרגשתי שאני הולך למות", פז נזכר. "בראש אמרתי לעצמי שאין לי עוד הרבה זמן לחיות, אבל בורא עולם חשב אחרת. הוא בכוונה תזמן שיגלו את זה בדקה ה-99. הוא זיכה אותי להמשיך בחיים, במצב שבו אני נמצא כיום".

התקשיתי לעכל את המילים הללו, שנאמרו בכנות ובצלילות, והדהדו לי בראש במשך כל הנסיעה הביתה. מדבר איתי אדם משותק ומונשם, שחי בתחושה שקיבל את חייו במתנה, והוא אומר את זה באופן הכי משכנע ואמיתי שיש. מעורר השראה זו לא מילה. מטלטל.  

עם הזמרים חיים ישראל ואיציק אשל

אם זה לא מספיק, נראה שמבחינת פז ההיסטוריה הזאת כבר החלה מאז הילדות. "מאז שנולדתי, בורא עולם ייעד אותי לרגע הזה. נולדתי עם פגיעה בירכיים. העצם היתה יוצאת לי מהירך", הוא משחזר. "ככל שגדלתי וגבהתי, מדי שנה וחצי היו מנתחים אותי בירך. היו מחזירים לי את העצם לעגן עם פלטינות. כל ניתוח כזה הצריך בין חודש וחצי לשלושה חודשים שכיבה בתוך גבס ספייקה, שזה גבס מכפות הרגליים, כולל, ועד לחזה. היו עושים לי רק חור מקדימה ומאחור בשביל הצרכים, והייתי נאלץ לשכב ולהזיז רק ידיים וראש בין חודש וחצי לשלושה חודשים". הניתוחים המתישים שפז נאלץ לעבור חזרו על עצמם תשע פעמים, אך לא די שלא שברו את רוחו, באופן כמעט בלתי נתפס, הם והשיתוק שלאחר מכן רק בנו והעצימו אותו.

"בכך אני רואה כיצד בורא עולם הכין אותי במשך חיי למה שצופה לי העתיד, למצב של היום", אומר פז. "כך, במשך שנות חיי, סיגלתי לעצמי את התחושה, את ההבנה, את הסבלנות, את התבונה. השנים הללו לימדו אותי לקבל את הרגעים האלו של הריתוק למיטה ללא כל אפשרות של תזוזה. לאחר התאונה, כשבורא עולם הביא אותי שוב למצב הזה, ולתקופה ארוכה הרבה יותר, נכון להיום כבר שש וחצי שנים, למעשה, הגעתי לרגע הזה מוכן נפשית. כבר הייתי מורגל למצבים כאלו, וכך באתי מוכן עם השקט הנפשי, עם האמונה שתמיד היתה לי, שמרגע התאונה רק התחזקה עוד ועוד, ובעקבותיה חזרתי בתשובה".

אין לתאר כמה קטן אתה מרגיש כפז מסתכל לך בעיניים, שכוב על הצד ומחובר למכונת הנשמה, עם חיוך אבהי שיודע משהו שאתה לא יודע, ומדבר על "התרגלות ומוכנות נפשית" בהקשר של ניתוחים ואשפוזים ארוכים, כואבים, חוזרים ונשנים, ובהקשר של שיתוק מלא כבר שש שנים. איזו אצילות נפש.  

* * *

אני מבקש מפז לספר קצת על הילדות ועל החיים שלפני התאונה. הוא ושתי אחיותיו גדלו בהוד השרון יחד עם הוריהם המסורים. לפני חמש שנים, בשביעי של פסח, פקדה את אלון צרה נוספת: אמו, זיכרונה לברכה, נפטרה מהמחלה. אלון זוכר את עצמו ילד כשאר הילדים. "הייתי משחק עם כולם, כדורגל, גוגואים, ילד שמח ותוסס. הייתי בבתי ספר רגילים לכל דבר", הוא מספר. "לפני התאונה גרתי בבית הוריי, ונסעתי הרבה ברכב", הוא נזכר. "היתה לי נכות ברגליים, CP, אבל הייתי עצמאי לגמרי. רק בשנים האחרונות לפני התאונה הייתי על כיסא גלגלים". פז לא נזקק לעזרי הליכה בילדותו המוקדמת, אבל בהדרגה נזקק לקב אחד, ואחר כך לקביים. הוא סיים את התיכון כמו כולם, ואחר כך עבד כמו כולם. "עבדתי בתיכון שבו למדתי, במזכירות ובספרייה של בית הספר", הוא משתף. "לאחר שלוש שנים נאלצתי לעזוב. היה לי קשה מאוד, וזה מה שגרם לי לשבת בבית. ההתנוונות שבאה בעקבות כך הובילה, בסופו של דבר, לריתוק לכיסא גלגלים".

* * *

עוד בתחילת השיחה שלי עם אלון אני רואה מולו מסך מחשב, בו הוא מנהל חיים שלמים, כאילו מגדיר מחדש, או אולי מערער על המושג 'משותק'. באמצעות שבב קטן שמודבק לאפו, המשמש כעכבר אלחוטי, על ידי תזוזות קטנות של האף, אלון משתלט על המחשב ועושה כל פעולה ככל אדם. גם על הפלאפון שלו, שמחובר למחשב עם אפליקציה מיוחדת, אלון שולט ומבצע בו כל פעולה מתבקשת באמצעות אותו שבב. האוזנייה כבר מחוברת לאוזן, והוא מתקשר ומקבל שיחות תדיר. עד כדי כך הוא מתנהל בקלות, שתוך כדי השיחה שלנו הוא שולח לי תמונות שלו עם רבנים ידועים וזמרים מפורסמים למייל, מבלי שזה יפריע לרצף השיחה. הוא מראה לי כיצד הוא פותח סידור אלקטרוני, גולש ומדפדף בין הרצאות אתר הידברות, ועובר לצפות בפלאי הבריאה. עם זאת, מבחינתו של אלון, הפעילות החשובה ביותר שהוא עושה באמצעות מחשבו האישי, היא חיזוק רוחם של אנשים במשברים, קטנים או גדולים. ומי כמו אלון יודע ויכול לחזק.

"תודה רבה לה' יתברך, שזיכה אותנו באיש כזה חשוב, מלאך ה' יתברך", אומר הזמר יניב בן משיח באחד מביקוריו אצל אלון, "שבעצם בזכותו אנחנו מחזיקים מעמד. מחזיקים את הכוח, השמחה והאמונה. אנחנו החולים והוא הבריא". לאחרונה הגיע פז לכנס בצפת, בו השתתפו כ-1,800 נשים. מעל במה גבוהה הוא מסר דברי חיזוק, שבסופם הגיעו אליו מאות נשים לבקש ברכה. באירוע בנתב"ג, שהתקיים בנר רביעי של חנוכה האחרון, השתתף פז ונענה לבקשת הרב: "בבקשה תחזק אותנו שתי דקות":

"אתחיל בכך שלמרות איך שאתם רואים אותי, אני לא מסכן", פתח אלון את דבריו. "זה שאני במצב הזה - זו זכות. אתם יודעים, אדם שקורה לו משהו, הדבר הכי קטן, ישר בא וזועק – למה, בורא עולם, למה דווקא אני? מה עשיתי? למה זה מגיע לי? אני לא זוכר ששאלתי, ואני לא שואל גם היום – למה. יש לי רק מילה אחת לומר לבורא עולם: תודה. תודה בורא עולם, כי רק אתה יודע מה הכי טוב בשבילי. נסתרות דרכיך ונפלאים מעשיך. יש חשבונות שמים, ואני מקבל הכל בהבנה, באהבה ובשמחה. אין לי שום תלונות. כמו שאתם רואים אותי, אני אוהב את החיים, טוב לי בחיים, ואני יודע שזה הכל מאת ה'".

בסרטון נוגע ללב שהופץ ברשת, נראה אלון ישוב לצד יהודי, שעקב פציעה מרותק לכיסא גלגלים, שניהם בקבר הרשב"י במירון, ואלון, כדרכו, מעודד ומחזק במילים חמות: "תגיד תודה שאתה חופשי לצאת מהבית מתי שאתה רוצה", אומר לו אלון. "אני מונשם ומרותק לחדר קטן כמו קופסת גפרורים. אני לא רואה שמים מהחדר, לא רואה אדמה, לא רואה כלום". אלון מישיר שוב מבט לעבר היהודי, "תגיד תודה. תודה שאני נושם בכוחות עצמי, תודה שאני רואה שמים, שאני רואה חושך ואור, שאני רואה דשא, אני רואה עצים, אדמה. על מה יש להתלונן?".

אמנם אלון מרותק לחדר מונשם, אבל אישיותו הכובשת ממגנטת רבנים ואנשים מפורסמים, שנקשרים אליו וחוזרים פעם אחר פעם לבקרו בבית החולים. בכניסתי לחדרו, אני פוגש את ישי דורון, ממקימי 'מרכז פסגות' לקירוב לבבות בפתח תקווה, חברו של אלון זה חמש שנים. באמצע השיחה שלי עם אלון נכנס הרב ישראל זלטס, מעזר מציון, הצלה, או כל ארגון התנדבותי שרק תוכלו לחשוב עליו. "באתי לכאן לפני חמש שנים לבקר את אלון. שלחו אותי לכאן ונקשרתי אליו בעבותות אהבה", מספר זלטס, איש חינוך שיצא לפנסיה מוקדמת, כדי לעסוק באינסוף של חסד. "אני כל שבוע כאן, דואג לו לטיולים בכל הארץ, מביא לו זמרים, רבנים, הפתעות", מספר זלטס בהתלהבות, כשרוחו הצעירה ומאור פניו מרוממים את האווירה ומפיחים רוח חיים בקירות בית החולים. כמו מלאך טוב, פרץ זלטס לחייו של אלון לפני חמש שנים, כשהוא נחוש לשנות את כללי המשחק.

עם הרב הרצל חודר

"אלון ואני מטיילים בכל הארץ עם אמבולנס של ארגון 'הצלה'", מספר זלטס. "עלינו למצדה, עשינו שייט בכנרת פעמיים, אנחנו נוסעים מדי פעם לירושלים, מבקרים במערת המכפלה, בקבר רחל, כמובן נוסעים להתפלל בכותל, בקבר דוד, קופצים לקברי צדיקים בצפת, לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון...". זלטס פונה לאלון ומתחיל לדון איתו על הטיול הבא. הפעם אלון מבקש ללכת לחיק הטבע ולבקר ברפתות.

זלטס לא מסתפק בטיולים, ודואג להביא לחדרו של אלון אנשים ידועים שהוא חפץ לפגוש, והם כמובן נקשרים וחוזרים שוב ושוב. איך אפשר שלא. "נפגשתי עם הרב הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו", מספר אלון. "הייתי בנתיבות, נפגשתי עם הבאבא ברוך, עם הרב דוד בצרי, שבנו, הרב יצחק בצרי, הגיע לבקר אותי פעמיים". גלטס ארגן גם את בואו של הרב אורי זוהר, הרב יצחק פנגר ומי לא. "אני לוקח את המספר שלהם, ולפעמים מתקשר אליהם ומבקש  שיבואו לבקר שוב", מספר אלון, שזכה לביקורו של הרב יורם אברג'יל זצ"ל, ולביקורם של, ייבדלו לחיים ארוכים, הרב הראשי לשעבר, מאיר לאו, ובנו, הרב הראשי המכהן, דוד לאו, שכבר ביקר אצלו מספר פעמים. הבת של הרב קנייבסקי ובעלה, גם הם מבקרים בחדרו של אלון לעיתים קרובות.

עם הרה

ספר קצת על תהליך ההתקרבות שלך לתורה ולמצוות.

"כל חיי רציתי לחזור בתשובה, האמונה בערה בי תמיד. כל התהליך שעברתי היה פנימי ואישי לגמרי, ללא השפעה של הרצאות וללא הכוונה של חברים. בורא עולם מעביר לי הכל לראש, והפה מדבר אמונה. מאז שאני קטן ידעתי שיום אחד אשים כיפה על הראש. בורא עולם כנראה אמר: אין 'יום אחד', מספיק לחכות - זה הזמן.

חזרתי בתשובה מאהבת ה'. חצי שנה אחרי התאונה עברתי לתל השומר, שם הייתי חצי שנה, ואז כשעברתי ל'בית רבקה', הנחתי על ראשי כיפה לראשונה. בחצי השנה ב'תל השומר' עברתי תהליך התחזקות".

אני שואל את אלון אם השיתוק לא פוטר אותו מרוב המצוות, והוא משיב ללא היסוס "אני לא פטור משום מצווה. כל מה שאני יכול לעשות - אני עושה. בהתחלה ראיתי טלוויזיה בשבת, היום אני לא רואה. זה רק אני ובורא עולם. זה לא קל בכלל, אבל ברוך ה' הסתגלתי למצב, והיום אני שומר את השבת כהלכתה".

אמנם לאלון תמיד היתה אמונה, אבל מבחינתו "היום אני לא רק מאמין, אני יודע בוודאות שיש בורא לעולם. הוא נותן לי להרגיש אותו, נמצא איתי בכל עת, שומר, משגיח, דואג ולא מחסיר ממני דבר. כמו שכתוב 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר'. מה יש לי לפחד? מה יש לי לדאוג?".

אלון לא רק אסיר תודה על כך שהוא חי, אלא אף על השינוי הרוחני שעבר. "הייתי מת כשלא שמרתי תורה ומצוות והיום אני חי. אמנם הגוף לא עובד, אבל הנשמה חיה, המוח עובד, הראש עובד. אני מבין, יודע, יש דעת ובינה, אמונה ושמחה. מה צריך יותר מזה?...".  

עם הרה

מה המסר שלך לאנשים שנמצאים במצב קשה?

"רק להתחזק בהמון אמונה וביטחון בה', לזכור שהכל ממנו, שהכל זמני, הכל עובר, ולשמוח בחלקך. יש אנשים במצבים גרועים יותר. צריך לדעת שאין סתם בעולם, שבורא עולם יודע מה הוא עושה. צריך לקבל הכל בהבנה, באהבה ובשמחה, עם כל הקושי. עדיף לסבול, לכאוב ולהיות בצער בעולם הזה, לכפר, להתנקות, להזדכך ולהתמרק בעולם הזה, ולעלות למעלה אחרי 120 שנה ישר למקום טוב לנצח נצחים.

* * *

בחוברת קטנה שקיבלתי מאלון, הוא כותב "היום אני מבין משהו שלבן אדם בריא קשה להבין, שהגוף הוא דבר משני". כמה עוצמה ואמת יש במשפט הזה.

אני מרותק לשיחה, ויש לי עוד הרבה מה לשאול את אלון, אבל עוד בתחילת השיחה ניכר שהדיבור הרצוף לאורך זמן מקשה עליו. אני מציע לוותר. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להטריח אותו, אבל הוא מבחינתו לא מוותר, כי איך יוכל לוותר על עוד הזדמנות לזכות את הרבים ולחזקם באמונה?