"היום שבו חלומי התגשם, היה העצוב בחיי"

לפני 15 שנה, אם הייתם שואלים את נילי גינגולד אלשייך מה היא רוצה להיות 'כשתהיה גדולה' – תשובה אחת הייתה שגורה בפיה: שחקנית כדורגל מצליחה. והייתה לה סיבה טובה לרצות את זה, שכן כבר מנעוריה הצטיינה בתחום, והשתתפה בתחרויות שונות כולל בגמר אליפות אירופה.

הכל צפו לה עתיד מזהיר, אך למרות התחזיות האופטימיות, תחושה אחרת לגמרי קידמה את פניה ביום בו הגשימה חלום ישן, והתקבלה כשחקנית מן המניין בנבחרת ישראל. "זה היה היום הכי עצוב בחיים שלי", משחזרת גינגולד בת ה-31. "הרגשתי כאילו לוע ענקית נפערת בחיים שלי ויוצרת בור שאין לי שמץ של מושג במה למלא אותו".

או אז, בגיל 17, התחיל החיפוש הרוחני שלה לקרום עור וגידים. "למרות שהתחנכתי על ברכי הציונות הדתית וידעתי שיש אלוקים, לא הבנתי את הפנימיות של האמונה. שאלות נוסח למה יש רע בעולם, למה אנשים סובלים, וכדומה – לא הפסיקו לנקר במוחי.  ידעתי שיש לי שאלות, אבל גם ידעתי שלאנשים אין תשובות, כי הם בדיוק כמוני. חיפשתי תשובות לבד, ולכן תהליך ההתקרבות שלי לקח זמן".

אט אט, את מקום הנערה המשתובבת על מגרשים הומי קהל מריע – תפשה בחורה רצינית, בוגרת ומתבוננת, שהיה חשוב לה לעשות דברים 'מבפנים' ולא כי 'ככה צריך'. לאחר תהליך התחזקות בן שנה, הכירה בשידוך את בעלה – דוד אלשייך, והשניים נישאו כשנילי הייתה בת 22. "התנאי שלי היה שנהפוך את החיים שלנו לשליחות. לא הסכמתי להסתפק בחיים ממוצעים, אלא רציתי משמעות שנובעת מתוך נתינה לאחר".

נילי גינגולד אלשייך עם בעלה דייויד

נתינה שאגב, ממשיכה עד עצם היום הזה בוורסיות שונות: מלבד היותה אם לשתי בנות, עיתונאית, משוררת ואשת רב מוסמך המכהן כקצין בצבא ארה"ב – רבים מכירים ומוקירים את גינגולד הודות לזיכוי הרבים הייחודי שהיא ובעלה עושים באזור מגוריהם – כיום בסוואנה, ג'ורג'יה, ולפני כן ביפן, שם גרו בני הזוג במשך ארבע שנים (!).

מילא שליחות, אבל ליפן איך הגעתם?

"כשבעלי סיים את לימודי הדיינות שלו אצל הרב קצין, עלו מספר אופציות לשליחויות בעולם – יוון, יפן, סין וארה"ב. על ארה"ב דילגתי מיד, כי רציתי שליחות קרבית. וגם כשעלתה האופציה של יפן, לא התלהבתי. חשבתי לעצמי: 'מה בדיוק אני אעשה ביפן – אשב כל היום בפגודה, ואוכל אורז?'. משום מה, הרגשתי ש'זה לא זה'".

"היינו הנציגים הישראלים הראשונים, בכנס השלום בנגסאקי"

אלא שעד מהרה נפסלו שאר האופציות על הסף מחוסר התאמה, ובהעדר כל ברירה אחרת, הסכימה נילי להיענות להצעה, ולעקור מגוריה ליפן – שם שימש דוד בעלה, כרב קהילה בעיר KOBE. את הבת הגדולה, שהיא היום בת חמש, שלחו בני הזוג לגן יפני ("זה כל מה שהיה באזור שלנו"), אך בתום ארבע שנות גלות קשות שם – החליטו שלא עוד, ועזבו.  "הרקע לעזיבה היה בעיקר בשל הניכור שחשנו שם. היינו הקהילה היחידה שיש בה מניין באופן קבוע, שלא לדבר על חברה, שפה ותרבות יהודיים".

אבל עוד לפני שזה קרה, הספיקו בני הזוג לקיים עשרות פגישות עם נציגי האו"ם, ולעזור לרבבות ישראלים שעברו על פניהם - ביניהם בחורה צעירה שנכלאה בכלא היפני, מבלי לדעת מתי בדיוק תשתחרר. "החוק היפני אסר עליה לראות מבקרים אחרים מלבדנו, ובמשך תקופה ארוכה אנחנו היינו האמא והאבא שלה. ברוך ה', אחרי מו"מ מפרך מול הגורמים הרלוונטיים, עזר הקב"ה והצלחנו להעביר אותה לארץ. זה היה נס אחד גדול, ממש כך".

גם בכנס השלום שהתקיים בנגסאקי, עוד הספיקו בני הזוג להשתתף ("היינו הנציגות הישראלית היחידה במקום"), לפני שעלו על טיסת ONE WAY לקנזס, שבארה"ב – שם כיהן דוד בתפקיד של צ'פליין (איש דת צבאי בדרגת קצונה) בבסיס.

חלק מהחובה של אנשי הדת הצבאיים, הייתה לקיים אורח חיים צבאי למהדרין – כולל אימונים מפרכים, ושעות לא שעות בשטח, ביחד עם החיילים. "זו הייתה מסירות נפש שאין כדוגמתה לגור במקום כזה ובתנאים כאלה – בלי בית כנסת, בלי אוכל כשר, ובלי בתי ספר יהודיים", משחזרת גינגולד. "בעלי נעדר אז הרבה – לפעמים לשבועיים-שלושה, ופעם אחת, בזמן המלחמה, אפילו לחצי שנה שלימה. מצאתי עצמי מגדלת את הילדים בבדידות אטומית, רחוקה מכל סממן יהודי כלשהו, בלי חברות יהודיות ובלי מישהו לבכות על כתפו. הקהילה היהודית היחידה באזור, הייתה במרחק שלוש שעות נסיעה מאיתנו, וגם כשכבר רצינו לעשות את המסירות נפש הזו ולנסוע להתארח שם בשבת – תמיד המצפון דחק בנו להישאר בבית. ולו רק בשביל יהודי אחד שיבוא אלינו לסעודת שבת רק כדי לשמוע קידוש, ויחזור חזרה ברכבו".

למה בעצם?

"תחשבי. היהודי הזה הוא לא דתי – הוא יכול היה ללכת בערב שבת לאכול במסעדה טריפה, אבל במקום זה - הוא בוחר להגיע אלינו, ולחוות את ההווי היהודי. אז אני יכולה להגיד לו: 'מצטערת, השבת אנחנו לא מארחים'?". אכן קופנליקט פנימי מאוד גדול בשביל מי שחי, כדי לעשות לשני טוב על הלב.

הכומר התגלה כיהודי, והחל להניח תפילין

מדי חודש מתקיים כנס גדול של כל קציני הדת הצבאיים (נציגי הדתות השונות), בו מדברים על ענייני דיומא ומפיקים לקחים יחדיו. באחד המפגשים הללו, עמד כומר מסוים והרצה את משנתו בפני אנשי הדת ובני משפחותיהם, וביניהם ישבה גם נילי. "מהשנייה הראשונה שהכומר הזה פצה את פיו והתחיל לדבר, הרגשתי שהוא יהודי. אני לא יכולה להסביר את זה. הרגשתי כאילו אני מכירה כבר את הנשמה שלו".

ואם זה לא מספיק, חכו עד שתשמעו את ה'וואוו' האמיתי שבכל הסיפור הזה: "התחלנו לדבר עם הכומר, וככל שהוא מדבר כך אני רואה לנגד עיניי את האנטיתזה הגמורה לאיש דת נוצרי. איך שלא הסתכלתי עליו, לא הצלחתי להבין למה הוא עוסק במה שהוא עוסק".

תפילין לראשונה בחייו" data-src="https://storage.hidabroot.org/OLD_MEDIA/unnamed%20%281%29.jpg" class="lazy" />הכומר אדגר, שהתגלה כיהודי והניח תפילין לראשונה בחייו

מאוחר יותר, כשהצליחו בני הזוג להגיע לרמות שיחה עמוקות יותר עם הכומר – התוודה הלה בפניהם וסיפר כי הסבתא שלו הייתה יהודיה. ונילי רק חייכה בלבה כאומרת: 'ידעתי'. "שבת אחרי כן, הלכנו לטייל באזור הבסיס, ופתאום פגשנו אותו. הסתבר שהוא גר לא רחוק מאיתנו, והזמין אותנו להגיע לביקור בביתו.

"כבר במבואה שמתי לב לאווירה אחרת ששררה בבית. שלא כמו בתים אחרים של גויים שיצא לי לבקר בהם, כאן לא הרגשתי טומאה גדולה או חוסר יכולת משווע לשהות במקום. מצד שני, זה היה בית רגיל, ככל הבתים".

במבטיה טיילה נילי על הקירות, כשלפתע נתקל מבטה בתמונה מיוחדת. הייתה זו תמונת הסבתא היהודיה, כשמעליה משתרבבות אותיות של שם ה' (!). "לא האמנתי למראה עיניי. מיד שאלתי אותו אם הוא יודע מה זה אומר, אבל הכומר רק הנהן בראשו לשלילה ואמר שחוץ מזה שהוא יהודי – אין לו מושג מה זה אומר.

"קשה לתאר איך הרגשתי באותם רגעים. התרגשות מאוד גדולה אחזה בי, ולמרות שידעתי שאין לי זכות להגיד לו שיעזוב את חייו הנוכחיים ויחזור בתשובה – כן מצאתי בי את הכוחות להעז ולהגיד לו: 'אדגר, אתה חייב לחזור הביתה, כי ה' לעולם לא יוותר עליך'".

ואיך הוא הגיב?

"הוא בכה מהתרגשות. זה היה אחד מאותם רגעים שאדם יודע את האמת, אבל ידיו כבולות – הוא נשוי לגויה, הוא רגיל לחיים מסוימים, לתפקיד מסוים. אם הוא יעזוב את זה - מה הוא יהיה? לאן הוא יילך? זה לא קל.

"אז לשנות את חייו מהקצה לקצה הוא אמנם לא יכל, אבל ברוך ה' – לפחות זכינו ללוות אותו בתהליך שלו, ולראות כיצד הוא משתנה מבפנים, באמונה שלו. היום הוא מניח תפילין בכל יום. זו אמנם לא אידיליה שהוא ממשיך לעסוק במקצוע שלו, אבל אנחנו שמחים שלפחות הוא מבין היכן הוא מונח".

אות כבוד מהקולונל

כיום נילי כבר מבינה מדוע הגיעה לשממה של קנזס. "חודש אחרי שהכומר הניח תפילין – כבר קיבלנו העברה לבסיס חדש. כך שאין לי ספק שהגענו לשם רק בשבילו, להפריח את הנשמה שלו ולהכניס בה קצת יידישקייט".

מה זה נקרא להיות אשתו של קצין שהוא גם רב צבאי?

"בגדול, התפקיד שלי הוא לארח את החיילים היהודיים, אבל לא רק. איפה שאני נתקלת ביהודי, גם אם הוא לא חייל, אני מיד 'מתבייתת' עליו ומזמינה אותו אלינו לשבת. בעלי לעומת זאת אמון גם על הפן הרוחני – הוא זה שמדבר איתם, מחזק אותם ודואג לצרכיהם".

אילו צרכים למשל?

"מענה על שאלות הלכתיות לדוגמה. קורה שחיילים יהודיים נתקלים בסיטואציות שהם לא יודעים איך לנהוג בהן על פי ההלכה היהודית, וזו בדיוק הסיבה שלשמה הקמנו את האתר 'בזכות נשים' שבו ישנו מדור שלם של שאלות חיילים וחיילות יהודיים, בצבא ארה"ב. 'איפה משיגים אוכל כשר בקרבת הבסיס שלנו', 'איך מקיימים יארצייט בשטח הצבאי', 'מהן הזכויות שלי כחייל/חיילת יהודיים בצבא ארה"ב', 'איך מקיימים סדר פסח' וכדומה.

"בנוסף יופיע באתר מדור שנקרא 'מיומנה של לוחמת', שבו יפורסמו טורים קבועים של חיילת יהודיה בצבא ארה"ב, וכן דבר תורה שבועי מפרשת השבוע. השאיפה היא להיות שליחים נאמנים עבור נשות השירות שמשרתות במחלקת ההגנה של ארה"ב, בכל תפקיד שהוא, ולהוות עבורן תמיכה קונקרטית לכל מה שהן צריכות".

הודות לעשייה ברוכה זו, לאחרונה קיבלה גינגולד אות כבוד מהקולונל (קצין בדרגה הגבוהה ביותר והקרובה ביותר לגנרל). "עמותת 'בזכות נשים' מאגדת בתוכה לא רק חיילות יהודיות אלא גם את כל נשות קציני הדת, היהודיות. כך אפשר להגיע ביתר קלות אל אותן נשים, כי בדרך כלל – אין זו דרכו של הקולונל לתת טלפונים וכתובות של אנשים מהחיל, ולא משנה עד כמה הסיבה לכך טובה. עצם קיומו של אתר כזה הוא חידוש ובשורה משמחת ביותר לנשות החיל, שכן הן יכולות ליצור קשר איתנו ואחת עם השניה מכל מקום בעולם, בכל זמן שהיא צריכה ולכל שאלה או בקשה שיש לה. אני שמחה שזכינו להרים את הכפפה בנושא, ולהיות שם בשביל מי שבאמת זקוק לנו".