להודות שאנחנו לא יודעים: דבר תורה לפרשת שמיני

"חשבת שלא נגלה, מה?" זעם המנהל על העובד שהתקבל לפני שבועיים. "כתבת בטופס הקבלה שיש לך חמש שנות ניסיון. ומתברר שאין לך שום דבר כזה".

"אין לי ניסיון", מודה העובד. "אבל אל תשכח שביקשתם בעל חוש דמיון מפותח"...

* * *

לאחר מיתת שני בני אהרן, נצטוו אהרן ושני בניו הנותרים שלא לצאת מאהל מועד, ומשה רבינו מצווה אותם ציווי מיוחד והוראת שעה על הקרבנות שנותרו לעשותם, שלמרות שהינם אוננים (אבלים שמתם טרם נקבר) ואונן אסור בעבודת המקדש, שיאכלו מהמנחה ומבשר הקרבנות.

לאחר מכן שואל משה היכן שעיר החטאת, ומתברר לו שהחטאת נשרפה. משה כועס על אלעזר ועל איתמר ושואל: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש, כי כן צוויתי?" אהרן עונה במקום בניו ומסביר למשה שהוא זה שהורה שלא לאכול את החטאת, והיה לו לימוד לכך.

מסיימת התורה "וישמע משה, וייטב בעיניו".

אנו מחפשים כתמיד מסר לדורות אותו נוכל ליישם. ובנוסף ננסה להבין את לשון הפסוק, ומשם את הביטוי שאימצו לעצמם בני האדם, כאשר מישהו 'שומע' משהו שהוא מסכים איתו - "וייטב בעיניו". מדוע 'בעיניו' ולא 'באוזניו'?...

היא הייתה כל כך פגועה שההלם אפף אותה למספר דקות, ואז הגיע הבכי, בגלים. היא בכתה כמו שלא בכתה תחת החופה לפני מספר שבועות בסך הכל...

למה? למה הוא עושה את זה? הוא לא סומך עליה מספיק?! ובכלל, זו המצוה שלה!

הכלה הצעירה שזה לה שבת ראשונה שהיא עושה בבית יחד עם חתנה, הגיעה להדליק נרות לאחר שהחתן יצא ללמוד לפני מנחה של ערב שבת קודש, ולא האמינה למראה עיניה: הוא הדליק את הנרות. הוא כנראה לא סומך עליה שהיא תדליק...

(צילום: shutterstock)

'אם זה מה שהוא חושב', הרהרה לעצמה בזעף, 'שיאכל סעודת שבת עם עצמו. אני לא אדבר איתו'.

הבעל הגיע מבית הכנסת מלא התרגשות, כמנהג ישראל הכריז בקול רם "שבת שלום ומבורך", ואז החל את סדר הזמירות כזקן ורגיל, מ"שלום עליכם" ועד הקידוש, עכשיו הוא כבר בעל הבית בפני עצמו. לקידוש הוא קרא לרעייתו שעוד התמהמהה במטבח, ופתח בקידוש נרגש.

לאחר נטילת ידיים והמוציא, שם הבעל לב לפניה של רעייתו. משהו אינו כשורה ועד עכשיו הוא לא קלט...

הוא ניסה לחלץ מפיה במה מדובר, אך היא הזעיפה פנים ושתקה. לאחר תחנונים רבים, דגים שהתקררו ושלא לדבר על שאר סעודת השבת, הסכימה האשה להסביר והמילים פרצו מפיה בעלבון צורב לב: "אתה מדליק את הנרות במקומי, כי אתה לא סומך עלי שאדליק?!"...

הבעל התבונן בה בתימהון לרגע, ובמשנהו פרץ בצחוק מתגלגל. אך צחוקו נבלם מיידית כשהוא הבין שהיא עדיין פגועה והוא זורה מלח על פצעיה. "תראי", הסביר לה בעדינות, תוך שהוא מתאפק לא לחייך. "זה לא מה שאת חושבת".

"התארגנתי במהירות לצאת לבית הכנסת להספיק ללמוד לפני מנחה, ונזכרתי שיש הידור שהבעל ידליק את נרות השבת ויכבה אותם, שכך הפתילה דולקת טוב יותר ולאשה יהיה קל יותר להדליק אותם.

"אני עם הגפרור ביד ומדליק ובדלת נשמעות דפיקות עזות. סיימתי להדליק את הנר השני ורצתי לראות מי בפתח. השכן מלמטה בהול, אחד מאורחיו קודח מחום והוא זקוק בדחיפות למשכך כאבים חזק. חיטטתי בארונות המטבח, והבאתי לו את החפיסה.

"בלהט ההתארגנות ודוחק הזמן שכחתי לגמרי מן הנרות. יצאתי ללמוד, ואת גילית נרות שבת דולקים ועגמת נפש רבה"...

המעשה הזה הינו מעשה אמיתי, שמעתיו מכלי שני. הוא ממחיש עד כמה לעתים אנו בונים "מגדל הפורח באוויר", על סמך חלקי מעשים שראינו. קשה לנו להירגע ואנחנו נסערים.

גם משה רבינו קצף כאשר לדעתו נעשה מעשה אסור בשריפת החטאת ולא באכילתה. אך כאשר אהרן הניח את דעתו, "וישמע משה" את התשובה, "וייטב בעיניו", כעת הבין את שראו עיניו בשריפת החטאת.

* * *

"הדמיון המפותח" שלנו, מביא אותנו פעמים רבות להסיק מסקנות על סמך חלקים ממה שראינו. את שאר הפאזל אנחנו משלימים ב"היגיון" מפתיע ויצירתי. לטובת עצמנו ולרעת הזולת, כמובן...

כאשר "נדבר עם העובד" ונשאל מדוע הוא נהג כפי שנהג, מסתבר שנגלה סיבות שונות וחלקי מידע שלא ידענו לפני כן.

שווה לנסות!