החייל - גיבור או רוצח? הווטסאפ של רהב-מאיר

לחיות עם הזמן

החייל מחברון, גיבור או רוצח? ומה עם השחרור המוקדם של קצב, זה בסדר או לא? ומי באמת רצח את תאיר ראדה? ואהוד יערי, הוא באמת אמר "יאכנע"?

עייפים משעון הקיץ, אנחנו מתבקשים לגבש עמדה – ובהקדם! – על כל הכותרות הבוערות. יש משהו מרגיע בדופק נצחי שפועם בשקט. בחסידות קוראים לזה "לחיות עם הזמן": לבדוק תמיד מה פרשת השבוע ומה החלק היומי בה, וללמוד אותו באותו בוקר. כך שלצד כל הכותרות המרעישות, חשובות יותר או פחות, מתחילה הבוקר פרשת "שמיני", והיא מלאה במסרים. לא, היא לא איזה "תבלין" או "תוספת", היא תשתית החיים שלנו עצמם.
בחלק היומי מופיע אחד המשפטים היפים של רש"י, לדעתי. בזמן חנוכת המשכן במדבר, בטקס החגיגי והמרגש, משה רבנו קורא לאהרון במיוחד, כדי שיתחיל בעבודה. משה ממש צריך לומר לאהרון להתקרב כבר אל המשכן.

רש"י מתאר זאת כך: "היה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!". כלומר, משה צריך לומר לאהרון להתגבר על הבושה וההיסוס והרתיעה הטבעיים שיש בו, כי הוא זה שנבחר לתפקיד. אבל יש פרשנים שקוראים את המשפט הזה ("למה אתה בוש? לכך נבחרת!") אחרת: כיוון שאתה מתבייש – נבחרת. דווקא העובדה שאתה לא חד משמעי וקולני ופסקני, אלא מתמהמה, חושב רגע, מרגיש לא ראוי ולא מלא בביטחון עצמי – היא שעושה אותך למנהיג. לפי הפרשנות הזו, בושה היא יתרון.
זהו, אפשר לחזור להתכסח.

פרסום ראשון: ברכת כהנים

אני לא מבינה באומנות, אבל היצירה הזו – שהוצגה לאחרונה בביאנלה לאומנות יהודית עכשווית ב"היכל שלמה" בירושלים – גרמה לי לעצור מולה לכמה רגעים. האמנית רות שרייבר גזרה יותר מעשרים אלף דפי נייר בצורה של כפות ידיים, ולמעלה כתובה עליהם ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום".

השבוע בפרשה, אהרון הכהן מברך את העם לראשונה בברכה הזו, שתישמע מאז אינסוף פעמים ברחבי העולם, לא רק ב"ברכת כהנים" במהלך התפילה, אלא גם, כמו ביצירת האומנות הזו – מדי ליל שבת, בסעודה, כשההורים שמים את ידיהם על ראש ילדיהם, ומברכים אותם בפסוקים העתיקים האלה. גובהה של היצירה יותר ממטר. היא מראה, דף אחרי דף, ברכה אחרי ברכה, איך הילדים גדלים וצומחים לנו מתחת לידיים משבוע לשבוע, ואיך מדור לדור אנחנו מעבירים את המילים האלה ומתפללים לברכה, שמירה, אור, חן ושלום.

רגש או שכל?

בשיאו של טקס חגיגי ומרגש – טרגדיה. העם כולו חיכה לחנוכת המשכן, אחרי כל ההכנות, אבל אז – שני בניו של אהרון הכהן נפטרו בפתאומיות. הסיבה, על פי מה שמסופר בחלק היומי בפרשה: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם".

מהי אותה אש זרה? ובכן, את השאלה הזו שואלים את עצמם פרשנים כבר אלפי שנים. מה היה החטא החמור שהם עשו שם, במהלך חנוכת המשכן? הרב שמשון רפאל הירש מסביר שהם הלכו אחרי הרגש ולא אחרי השכל. אנחנו מכירים היטב ביטויים כמו "מרגיש לי", "זורם לי", "אני לא מתחבר", "אני לא במקום הזה", "לא מדבר אליי". הרב הירש (אולי לא סתם הוא היה מגרמניה...) הוביל גישה אחרת לגמרי, של ציות ודייקנות ומחויבות ומסירות. כך הוא כותב על מותם של בני אהרון ועל אותה "אש זרה" שלהם: "לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. בני אהרון מתו מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות ליבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: אל ילמדו רק את מה שלבם אומר להם, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה".

מיהם הקרובים?

שתי מילים מצמררות מופיעות בפרשת השבוע: "בקרובי אקדש". הן מגיעות אחרי ששני בנים של אהרון הכהן נספים, ובדרך כלל נהוג לפרש את הביטוי הזה, "בקרובי אקדש", כמעין הסבר: כאילו הבורא לוקח אליו את הקרובים ואת הקדושים, או בלשוננו: "אלוקים לוקח את הטובים". שמעתי את הביטוי הזה, "בקרובי אקדש", בהלוויות רבות שיצא לי לסקר, לצערי.
הרשב"ם מפרש זאת אחרת. הוא מסביר שהקרובים אינם אלה שנפטרים – הקרובים הם אלה שנשארים כאן להתמודד. מי שיקירו הלך מכאן, הוא שהופך להיות קרוב וקדוש. הוא זה שצריך להמשיך לבנות ולחיות. הרשב"ם כותב שהמסר לאהרון הכהן שאיבד את בניו הוא: "אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה". כלומר, תצליח להמשיך בפעילות חיובית בעבודתך ככהן, אל תיתן למוות להפסיק את החיים.
השבוע ציטטתי את הרעיון הזה, אבל לא בתור איזו פרשנות מופשטת. הנחיתי אירוע לזכר הרב איתם ונעמה הנקין, ובשורות הראשונות ישבו ההורים שלהם, שמגדלים את הילדים שהתייתמו בפיגוע. "אל תחדל מן העבודה", כותב הרשב"ם כמסר אל אהרון הכהן אחרי שקורה לו אסון, ומשפחת הנקין וערמוני – לא חדלות.

כמה לא מובן מאליו

ארבע מילים נפלאות מופיעות הבוקר בפרשת השבוע. הן מגיעות אחרי תקרית לא נעימה: משה כועס על אלעזר ואיתמר (התורה כותבת עליו: "ויקצוף"), בגלל מחלוקת בנושא הקרבת קורבנות. אהרון אביהם עונה למשה ומסביר לו את הדעה והשיטה שלהם. ומה התגובה? ארבע מילים פשוטות ונוקבות: "וישמע משה וייטב בעיניו".

משה משתכנע, והדברים גם טובים בעיניו. חז"ל כותבים על הפסוק הזה: "הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר: 'שמעתי ושכחתי'". כלומר, משה לא מתבייש. הוא פשוט מודה ששכח את ההלכה הזו.

כמה לא מובן מאליו להצליח כך, מתוך מצב של כעס, להקשיב לצד השני, להשתכנע, להודות בטעות, ואפילו להודות שידעת את זה פעם – אבל שכחת, והנה, עכשיו הזכירו לך, וסליחה.
גם בגלל הסיבה הזו, קוראים למשה – משה רבנו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949