הפרשה החסידית לפרשת שמיני: מה נכנס לפה ומזיק למוח?

היה זה בשנות השואה, כאשר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. בין הנמלטים על נפשם מהנאצים היה האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע. הגרמנים פרסמו את תמונתו כמבוקש, בגין היותו מראשי מנהיגי היהדות באירופה.

חלש מאד היה הרבי. גופו הצנום בקושי שרד את הטלטולים וחסידיו דאגו מאד לבריאותו. באחת מהתחנות בנתיב בריחתו, קיבל על עצמו אחד החסידים לדאוג מדי יום לכוס חלב טרי עבור רבו, שיחזק את גופו החלש. האדמו"ר לא ידע על כך, אך זה עלה לו לאותו חסיד במסירות נפש ממש. מדי יום היה חומק מהגטו היהודי, חופר באדמה מתחת לגדר הגבוהה, ומתחמק מפטרולי השוטרים הגרמנים. כך היה מגיע מדי לילה לגוי פולני שהיתה לו פרה בחצר. הגוי היה חולב את הפרה מול עיניו של היהודי, כפי שנפסק להלכה שאסור לשתות חלב אם היהודי לא ראה את החליבה, מחשש שהגוי ייתן לנו חלב מחיה טמאה. החסיד היה משלם לו, וחוזר באותו דרך מסוכנת לגטו כאשר בידיו האוצר היקר - כוס חלב טרי לאדמו"ר. הכל היה שוה בכדי לקבל את ברכת האדמו"ר, שידע להעריך את כוס החלב בתקופת קשה זו.

באותו לילה פשוט לא הלך לו. נוכחותם המוגברת של הגרמנים הקשתה עליו לצאת מהבית. כאשר כבר הצליח לצאת, לקח לו זמן רב עד שמצא הזדמנות לחפירה שקטה מתחת לגדר. סוף סוף הגיע לביתו של הגוי באיחור של שעה, הגוי כבר היה אחרי החליבה, והגיש לו את הצנצנת הקטנה שהיתה עדין חמה מהחלב הטרי. 'מצטער' אומר לו הפולני 'לא יכולתי לחכות לך'. הרבה ברירות לא היו לו לחסיד, והחליט לקחת את החלב על אף השאלה ההלכתית. הרי ברור שבאמצע הלילה לא חלב הגוי שום חיה אחרת, החלב חם וטרי, ואין שום ספק שהחלב נחלב מהפרה, מה גם שהאדמו"ר במצב של פיקוח נפש. גם אם ישנה שאלה כלשהי על החלב, ודאי מותר לרבי במצבו לשתות אותו בלי שום חשש.

חזר לגטו, והגיש לרבי כוס חלב טרי כמו כל יום, מבלי לגלות לאף אחד כלום. אך באותו בוקר הרבי הקדוש ממשיך ללמוד ולהתכונן לתפילה, מבלי לגעת בכוס החלב. הכוס מונחת על השולחן שעה ושעתיים, הגבאי מזכיר לרבי שהחלב נחוץ לו מאד לבריאותו, אך הוא מתעלם לגמרי. הגבאי שכבר הספיק להכיר את רבו הקדוש, קורא לחסיד שהביא את החלב, וחוקר אותו 'ספר לי מה קרה היום כשהבאת את החלב, אני בטוח שיש כאן משהו'. החסיד מיד הודה וסיפר על מה שקרה בלילה הזה, על התלבטותו ועל החלטתו שמחמת פיקוח נפש בכל זאת יביא את החלב. אך הרבי בהרגשתו הקדושה הרגיש בכך, ולא אבה לנגוע בחלב.

בפרשת השבוע אנו לומדים בפרק י"א: "זאת החיה אשר תאכלו"... "ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם".

בספר דברי חיים לאדמו"ר מצאנז הוא כותב על חומרת אכילת אוכל שאינו כשר: אין עוד עבירה כמאכל אסור שמטמטם את הלב והרגש היהודי, עד כדי כך שזה יכול להביא אותו לכפירה מוחלטת בבורא עולם. כידוע ישנם קהילות יהודיות שלמות שהתפקרו לגמרי, זאת כיוון שהשוחטים לא היו יראי שמים והקלו ראש בשחיטה שלא כהלכה, בני הקהילה לא ידעו על כך והסתמכו עליהם, אבל בפועל אכלו בשר טרף, וזה גרם להם עם הזמן לכפור בכל התורה, עד שירדו לגמרי מדרך התורה.

מהי באמת סיבת החומרה המיוחדת דווקא למאכלים אסורים יותר מכל איסור אחר? האוכל שאנו אוכלים נכנס למערכת העיכול, המערכת המתוחכמת הזו מפרידה בין הפסולת שיוצאת מחוץ לגוף, לבין הוויטמינים הנחוצים לגוף. ויטמינים אלו עוברים דרך הכבד, ומשם למערכות הדם הזורמות ללב ומגיעות למוח. אדם האוכל טרף - מעבר לכך שגופו ניזון ומתפקד מכוח איסור, הרי חלקים מהאוכל נכנסים לכלי הדם ומגיעות ללב ולמוח, לכן הם משפיעות על הרגשות שלנו בלב, ועל אופן המחשבה שלנו במוח.

אמנם את מצוות התורה אנו אמורים לקיים גם מבלי לדעת ולהבין את טעמן, אך יש ומפרשי התורה מסבירים לנו בחלק מהמצוות את סוד טעמן. גם באיסור אכילת חיות ועופות אלו דווקא מובא הסבר מעניין. אם נתבונן בפסוקי התורה בפרשה נבחין בקו משווה בין כל בעלי החיים הטמאים האסורים לבין בעלי החיים הטהורים המותרים לנו.

מתברר שרוב בעלי החיים הטמאים הינם טורפים, דורסים בציפורניהם וטלפיהם, וקוטלים את חיי זולתם. הם חיים על חשבון בעלי חיים אחרים, זה כל מזונם. מידת האכזריות טבועה בהם. בורא עולם ברא אותם בכוונה תחילה עם פרסות אטומות וציפורניים קשות כדי ללכוד את טרפם. שיניהם חדות וחזקות מאד בכדי שיוכלו ללעוס היטב את מזונם הקשה המלא בעצמות. לכן הם גם אינם מעלים גרה, כי שיניהם החדות לועסים היטב את מזונם ואין להם צורך בהעלאת האוכל ולעיסתו פעם נוספת.

הפרה העז ושאר בעלי החיים הביתיים הם שקטים ונינוחים, אינם קוטלים חיי אחרים, וניזונים מצמחים. פרסותיהם רחבות וסדוקות, כי אין להם צורך לתפוס את טרפם. מסיבה זו גם שיניהם אינם חדות כל כך ולכן הם נזקקים להעלות גרה, בכדי ללעוס שוב את האוכל שיוכל להתעכל. גם העופות הטמאים רובם עופות טרף דורסניים הם, שזהו גם סימנם העיקרי הקובע, הדריסה והטרף.

אדם הניזון מבעלי חיים אלה עוברת מידות אכזריות אלו אליו. אמנם יש יוצאים מן הכלל, כגון הגמל, החזיר, הארנבת והשפן שיש להם גם סימן טהרה אחד, ובכל זאת אסורים. רש"י מסביר במקום שעשיו נמשל לחזיר, כיוון שכאשר החזיר הזה שוכב - פושט טלפיו, לומר 'ראו שאני טהור'. על אף שבפנימיותו הוא נשאר חזיר, שהרי אינו מעלה גרה. זוהי תכונת הצביעות שיש לו ולאלו שנמשלו לו. גם מידה שלילית זו מועברת לאדם ע"י אכילת חזיר.

כאשר אנו קוראים את השורות האלה, באופן אוטומטי מתעוררת השאלה - האם אכן אומות העולם שכבר אלפי שנים אוכלים את כל אלה, אכן אכזריים כל כך בטבעם? ואם כן, למה התורה באמת מתירה להם לאכול דברים מזיקים כאלה?

התשובה לשאלה זו היא, שאומות העולם, שאין להן את הסגולה והייחוד שיש לעם ישראל - להן אין במאכלים אלו שום נזק, רק לבני ישראל שנמצאים ברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה, גורמים מאכלים טמאים אלו נזק ללב למוח ולתכונות האדם. הם פוגמים בכושר השכלי של יהודי להבין ולקלוט ערכים רוחניים, ופוגעים בצד הרוחני של ובהכרה האלוקית. כך גם גורמים לרגשות שבלב שלא נוכל לחוש רגשות רוחניים נעלים, וחוויות רוחניות. לכן הוזהרו רק עם ישראל, עם סגולה, על מאכלים אלו הטמאים.

אדם רגיל שאינו יהודי, שאין לו נשמה יהודית, אינו מצווה להקפיד בכל אלו, כיוון שאין לו על מה לשמור. נוכל להבין זאת בדוגמא מהחיים: אדם רגיל שרוצה לאכול רוחץ ידיו במים וסבון בכדי להתנקות, מבחינתו די בכך. אבל ד"ר מנתח שנכנס לחדר הניתוח, חודר פנימה לתוך גופו של המטופל, ועליו לבוא במגע עם איברים פנימיים ועם כלי דם פתוחים. לכן הוא זקוק לשם כך לסטיריליות הרבה יותר גדולה. כך גם הגויים, שאין להם את הסגולה שיש לנו, אין להם את הנשמה הנעלה החצובה מתחת כסא הכבוד, להם מספקת דרגת סטריליות פחותה בהרבה. בורא עולם שיצר וברא אותנו, הוא זה שיודע להחליט מה טוב לנו ומה מספק את שאר הגויים.