למה הצבתי גבולות לווטסאפ

אני אוהבת את הווטסאפ שלי. תשאלו את הסובבים אותי, ובמיוחד בעלי, איך עלה מדד החיוכים שלי בזכותו. מי שמכיר אותי קצת, יודע שפסימיות וכבדות הם מאפיינים מאוד חזקים שלי, אבל
הנייד הצמיח לבלוב ופריחה, והצליח לשפר לא פעם את מצב רוחי.

ובכל אופן,
מחשבות חזרות ונשנות,
חיזוקים מפה ומשם,
ניסוי וטעייה,
ובעיקר רצון לחזור לפרופורציות,
הובילו אותי לביצוע ניקוי חלקי בוואטסאפ המהולל.

מחיקת שיחות שאין צורך לקרוא אותם שוב ושוב כשמשעמם.
יציאה מקבוצות רדומות ומעיקות שמאריכות את רשימת השיחות.
ועוד יציאה אחת... מקבוצה מאוד משמעותית עבורי, קבוצה של חברות טובות,
שאני אוהבת אותן, לומדת מהן, מתעודדת מהן, צוחקת בזכותן ובעיקר בעיקר מחובר/ת אליהן ...

גם משם יצאתי...
וזה עצוב
וזה חסר
וזה ריק
וזה ניתוק
ו...זה זמן.

הרמב"ם אומר שכשאדם נמצא בקיצוניות מסוימת, הדרך הנכונה לתקן היא ע"י שינוי קיצוני לכיוון הנגדי, ולאחר תקופת אימונים שהיא, האדם מגיע לאיזון. זאת אומרת - אם אני מגיעה למצב שהוואטסאפ מעסיק אותי יתר על המידה ובמילים פחות עדינות - ממכר אותי, הדרך הנכונה לטפל בכך, היא לא להתעסק בוואטסאפ כלל!

ממש לפנות לקיצוניות מוגזמת שמשאירה אותי מקלידה באוויר!

אין להתווכח עם עובדות. מה שנכון נכון.

אבל חלום כזה, שהיה רלוונטי עד לפני פחות מעשור, קשה לי להגשים במציאות היומיומית. לצערי.

אז מה כן עשיתי?

שלב א - ההודאה - אני מכורה. נעים מאוד להכיר. מסקרן אותי לדעת מה קורה לכל אחד שמוכן לספר. קשה לי לא להגיב לדברים שמכעיסים אותי, שמצחיקים אותי, שמפתיעים אותי, שמשעממים אותי, שמפחידים אותי. ובראש ובראשונה - מי בכלל שואל אותי? הידיים לבד מגיעות לטלפון, מלטפות ומדגדגות אותו ומנהלות אותי.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

שלב ב - חצי הכוס המלאה. נכון, אני מכורה, אבל לדבר טוב. למען מטרות טובות. אולי יש מישהי שצריכה עזרה? אולי סתם אוזן קשבת? אולי יש מידע חשוב שאם לא אדע אותו אפסיד חלק משמעותי בחיי?

חוצמזה, זה מצחיק אותי, זה עושה לי טוב, זה עוזר לי, זה ממלא חורים - אז למה לא??

שלב ג - חצי הכוס הריקה - רגע... יש גם צד ריק בכל הסיפור המושלם הזה.

מה עם חוסר הריכוז בעבודה? בכל זאת, חלק נכבד מן השעות מופנה לנייד.

מה עם זמן האיכות שלי עם עצמי? איך אפשר לעשות חשבונות נפש כשהלב והשכל עסוקים בדברים אחרים?

מה עם חוסר היחס לבעל? גם הוא רוצה לראות עיניים מכוונות אליו. אומנם לא כל הזמן, וטוב לו בשקט שלו :)... אבל מדי פעם גם הוא מצפה ליחס...

ומה למען ה' עם חוסר הסבלנות, ההקשבה וההכלה של ילדיי המתוקים? נוכחתי לדעת שלרוב אני בלחץ מתמיד איתם. כמובן שלא בהכל הנייד אשם, אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה המרחפת על פני תהום, שכל הזמן צריך לעשות משהו (והכוונה אינה לאוכל /כביסות /שיעורים /מקלחות) וזה בלי לדבר על הדוגמא האישית המבישה. (חבל שאין כאן אימוג'י של הקוף שמכסה את העיניים)

שלב ד' - ניסיונות וטעיות - השתקת קבוצות, השתקת יחידים, מחיקת שיחות, התנתקות למס' שעות, כיבוי הנייד - כל אלו ואחרים מצמצמים את המעגל, אך עמוק בלב פנימה, הורגלתי למציאות הזו ובהזדמנות הראשונה שזה אפשרי לחזור למסלול... זה נעשה בכל הכוח וההתלהבות.

שלב ה' - היכנעות או מהלך - האם להיכנע לחיים החדשים?? או האם לפתוח במהלך חוצה גבולות קיצוני כפי שנאמר בתחילה??

טוב, אז אני לא בחורה של שינויים מכריעים. ומצד שני אני יודעת שגם למעשים הקטנים יש ערך. לעבור מ- 0 ל- 1 זה אומנם מעט, אבל זו עדיין התקדמות. החלטתי למצוא את המוקדים שמעסיקים אותי הכי הרבה, ומהם להתנתק למרות כל הטוב שיש בהם.

התוצאות? מפלס הלחץ ירד, ההתעסקות בנייד ירדה וזמן האיכות עלה.

ולא, אני כבר לא חוששת להחמיץ חדשות קריטיות. אני מאמינה ויודעת שאם יש דברים חשובים, אז לא עברתי לגור בחלל החיצון ולשמחתי, עדיין אפשר לשוחח בנייד בימינו.

אני, בינתיים, מרוויחה איכות חיים טובה יותר.