"העיקר שהפיה בתוכנו לא תיכנע למכשפה"

כל אמא שואפת להיות הכי טובה בהורות שלה. לא לעשות טעויות בכלל זה בלתי אפשרי, אבל השאיפה היא למזער נזקים, והיכן שאפשר – לנסות להימנע מטעויות פטליות, כאלו שהדרך חזרה מהן היא קשה עד בלתי אפשרית. "שאלת המפתח שכל הורה צריך לשאול עצמו בסיטואציות שונות שהוא נפגש בהן היא: 'מה הדבר הכי חשוב לי כרגע'", מסבירה נגה הולמן, מומחית להתפתחות אישית דרך אתגרי אימהות. "כל אמא צריכה שיהיה לה ארגז כלים פנימי, שממנו תוכל לשלוף את הכלים הנצרכים, להתמודדות עם ניסיונות החיים".

מהו אותו ארגז כלים פנימי, ואיך בדיוק ממלאים אותו בכלים הנכונים? זה בדיוק מה שהולמן מלמדת במסגרת אתר האינטרנט שהקימה, והסדנאות שהיא מעבירה בעיקר באזור ירושלים. הולמן אף התארחה בשני פאנלים של התוכנית 'אורחות' המשודרת בערוץ הידברות, ועוסקת בליווי אמהות לשינוי, בתקופות של משבר. "הגורם מספר אחד לתסכול של אימהות, זה הפער בין הציפייה למציאות. אם קמתי בבוקר ואני לא שמחה, הרי שמשהו הצליח להפר את שלוותי, את האיזון שלי. ככל שנבין מה בדיוק היה חסר שם, שמנע את השמחה הזו - כך נוכל להפוך את המציאות ה'מבולגנת', למסודרת ומובנת יותר".

נשמע קל, אבל איך הופכים את זה לישים?

"בואי ניקח למשל את הכעס כדוגמה. בראש השנה אחד, קיבלתי החלטה חד משמעית להפסיק לצעוק. לא משנה מה יקרה, ועד כמה הניסיון יהיה קשה – אני לא צועקת. כמובן שזמן קצר לאחר ההחלטה האמיצה, התחלתי שוב לצעוק. אבל אז גם הבנתי שלהחליט לא לצעוק, זו ממש לא ההחלטה הנכונה. מה כן? התבוננות על הדברים שגורמים לי להגיע למצב הזה. וכשאזהה את הסיבות שמביאות אותי לכעוס, לצעוק ולאבד שליטה – הדבר הראשון שאעשה הוא ללכת לארגז הכלים הפנימי שלי, ולשאול את עצמי מה הכי חשוב כרגע. לא איך אני נמנעת מהצעקות, אלא איך אני מקצרת את משך זמן הצעקות ותופשת את עצמי הכי מהר שאפשר.

נגה הולמן

"צעקת? אוקיי. איך חוזרים מפה חזרה? תקציבו זמנים לכעס, ואם אתם לא עומדים בקבלות שלכם, תקנסו את עצמכם. תקבעו עם הילדים שבכל פעם שאתם כועסים, יגידו לכם שאתם צועקים. אם לא תתחילו לשיר תוך דקה, תהיו חייבים לשים בקופת הבית 50 ש"ח".

זה לא סוג של צביעות מסוימת? הרי אי אפשר להתנכר למה שאנחנו מרגישים, ולהכריח את עצמנו לשיר, בזמן שאנחנו נורא כועסים.  

"בהתחלה זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. אז תהיי צבועה, ותשירי. כל דבר עדיף מאשר לכעוס, לצעוק, להתעצבן ולמלא את הבית באנרגיות שליליות. גם אם החיוך שלך יהיה צבוע ומרוח, בסוף הוא יהפוך לאמיתי. כשעשיתי את הניסיון הזה על עצמי, פחדתי שאולי אני מבלבלת את הילדים שלי בהתנהגות ההפכפכה הזו.

"ואז אמרתי לעצמי: 'אז מה? אז אני אהיה ה'אמא המבלבלת' – פעם אחת בתפקיד הפיה הטובה ששרה ורוקדת, ושנייה אחר כך אהיה בתפקיד האמא ה'מכשפה' So what?. העיקר שבסופו של יום אדע שהפיה לא ויתרה למכשפה, שהיא נלחמה כל עוד נפשה בה. כך שגם אם יגידו כל מיני דברים – אחד מהם יהיה שלפחות בחצי מהזמן, הייתי נאמנה לערכים שלי ועבדתי על עצמי".

מאשימה את הילדים? את בכיוון הלא נכון

כשמשהו נשבר – הכלי האחרון שנבחר מתוך ארגז הכלים כדי לתקן אותו, יהיה פטיש. כך בדיוק, לדברי הולמן, הדברים פועלים בנפש שלנו. "יש הרבה הורים שזכו בילד מאתגר, שההתנהגות שלו גורמת להם לצער או לחוסר אונים. אם הם ימשיכו לכוון את האצבע המאשימה לכיוונו של הילד – מי שיסבול מזה, זה רק הם בעצמם. אם את עצמנו קשה לנו לחנך, אז איך אנחנו יכולים לדרוש מהילד שישתנה? לכן אני לא אוהבת את ההתעסקות באיך לתקן את הילדים, כי עיקר התיקון הוא בתוך נפשנו פנימה. אם אני אשתנה ואסגל גישה אופטימית ורגועה יותר כלפי סיטואציות שונות, הבית כולו ישתנה לטובה".

טיפ למתחילות בעבודה זו?

"יש כמה, אבל העיקריים שבהם הם שלושה. קודם כל, לפני כל סיטואציה עליי לחשוב 'מה הדבר הכי חשוב כרגע', הכי 'דורש התייחסות'. הדבר השני, אם כי בערבון מוגבל, הוא להסתכל על אימהות אחרות – לא כדי להגיד 'חבל שאני לא כמוה' אלא כדי לראות כיצד אני יכולה לשלב את מה שאני אוהבת בה, בחיי שלי.

"אם אני מסתכלת על על אמא שצוחקת ושמחה עם הילדים שלה, זה סימן שבתוכי גם יש פוטנציאל להיות כזו, כי אחרת לא הייתי רואה את זה בה. לכן, גם אני לא ממש מרגישה שם – הכי טוב זה להתחיל לצחוק. אם היא צוחקת בקול – גם אני אצחק בקול. אז אולי בהתחלה זה ירגיש קצת זר, אבל עם הזמן זה 'יתיישב' על הלב. הדבר השלישי – כשאת מאשימה את הילדים, את בעצם מנסה לשנות את הדבר הלא נכון. הילד הוא בסך הכל ילד, גם כשלכאורה נראה שהוא עושה דברים ב'דווקא'. דבר נוסף שצריך לשים לב אליו הוא העובדה שפעמים רבות, הכעס שלנו על התנהגות הילד הוא בעצם 'סיפור כיסוי' לבעיה אחרת לגמרי שלנו – שיכולה לנבוע מזוגיות לא טובה או חוסר במימוש עצמי למשל".

בתקופה האחרונה אנחנו עדים להתרחשויות בטחוניות, שלא פעם יוצקות בנו פחדים. מתי אפשר להתחיל לדבר עם הילד על הפחדים שלנו, ואיך עושים את זה?

"מהרגע שבו הילדים חשופים לחדשות ומתחילים להבין על מה מדברים, אפשר להתחיל לדבר איתם על הנושא. איך עושים את זה? בשלב הראשון עליי לעשות 'בדק בית' ולראות מה קורה איתי, תוך שאני זוכרת שאין לי כוונה למגר את הפחד, אלא למצוא דרך להתמודד איתו.

"את לא צריכה להתנהג כאילו את לא מפחדת, ולא להדחיק את הפחד. למה? כי בסוף הוא תמיד יוצא בדרך אחרת, אולי גרועה פי כמה – כמו למשל למנוע מהילד לצאת מהבית, כי 'בחוץ יש מחבלים', או לא לתת לו לנסוע באוטובוסים כי...".

אבל זה לגיטימי, לא?

"לפחד זה לגיטימי. אבל לא להתבצר בבית בגלל שאת מפחדת, ולמנוע מהילדים שלך את החופש שלהם. נכון שקורים כל מיני דברים מפחידים בעולם, אבל לך יש את הבחירה איך לתווך את העולם הזה, למרות הכל, לילדים שלך. אפשר וצריך להקנות לילדים את הביטחון שהם יכולים לצאת מהבית גם בזמנים 'מפחידים', כי מי שמנהל את העולם זה ה', והוא יודע מה הוא עושה.

"גם כשמפחדים, צריך לזכור שהפחד הוא קטן, יחסית לכל מי שאני. אני לא כולי פחד אחד גדול – אני זה אני, ובתוכי יושב פחד קטן. הוא מקנן בי, אך הוא לא אני. והיות והוא קטן, אני צריכה להתייחס אליו כמו אל ילד קטן: לדבר איתו בשפה שלו. תגידי לפחד שלך: 'זה לא פלא שאתה מפחד. אתה מפחד כי בחדשות מראים אירועים מסוכנים, אתה מפחד כי אתה דואג לילדים, אתה מפחד כי אתה לא רוצה שנמות. כשמקיימים את השיחה הזו, בשקט או בקול – הפחד נרגע, מקבל פרופורציה ומאפשר לנו לחשוב עליו בצורה בוגרת.

"וזה בסדר אם הילדים יראו שאת עדיין מפחדת, כי באותה הזדמנות הם גם יראו אמא שמתמודדת, שמנסה למצוא את הטוב במציאות הזו, שעושה הפרדה בין ה'יצורים' המפחידים בפנים לבין המהות האמיתית שלה, שמצווה להאמין בטוב".

לדברי הולמן, לאימהות מודעות יש מאבקים רחבי היקף בהורות. "אבל תזכרי שאת לא רק נאבקת לגדל ילדים טובים ושמחים, אלא גם אמא טובה ושמחה. אני מעריצה אימהות, ובפרט כאלה שמוכנות להיכנס לזירת ה'מלחמה' בכל יום, ולהתמודד. יכול להיות שהילד יעייף ו'יכניע' אותך 20 פעמים ביום. אז תצעקי 20 פעמים בדקה, אבל גם תקומי 20 פעמים בדקה. זה המאבק שלך, ואם תפנימי את זה – תגדלי ביחד איתם, ויום אחד תגלי אמא שמחה ומאושרת בתוכך".

לפניה לנגה הולמן nogahullman@gmail.com