הפרשה החסידית לפרשת תזריע: האויב מספר 1 שלך

כמה פעמים קיבלנו על עצמנו קבלה טובה? להיכנס הביתה עם חיוך, להיות יותר עם הילדים, לכוון בברכות, וכדו'. קבלות טובות ויפות. אבל איך זה שפעמים רבות, אי שם באמצע הדרך, אחרי חודשיים, או שבועיים, אט אט אין לנו כוח להתמיד בכך ורפיון משתלט עלינו? מה קורה כאן? אנו רוצים להשתנות או לא?

הדבר נובע מכך שכל החלטה שאנו מקבלים על עצמנו מגיעה מתוך התלהבות. התחדש לנו רעיון כלשהו, והפנמנו שבאמת כך צריך להיות. אנו חייבים את זה לעצמנו, למשפחה וכדו'. כאן באה הקבלה המוחלטת ליישם זאת בחיי היום יום.

בהמשך אנו מתרגלים כבר לרעיון ששמענו, הוא 'התעכל' בראש פעם, פעמיים ושלוש - עד שאנו מתרגלים אליו והוא כבר לא מרגש אותנו. ממש כפי שקורה לכל מוצר חדש ונוצץ, שעם הזמן והשימוש בו, מאבד מזוהרו ונשחק. כך טבע הבורא בטבע האדם: תמיד הוא מתפעל ומצפה לדברים חדשים. ליום חדש, לשבוע אחר, לאירוע מיוחד, לבית חדש. אחרי שהוא משיג את הדבר המיוחל - הוא מתרגל אליו, ושוב אינו גורם לו לשום אושר.

האומנם כך טבע האדם, ואין פתרון לכך? מסתבר שיש ויש. בספרי החסידות קוראים לזה 'התחדשות'. לעשות כל מאמץ לחיות בהתחדשות תמידית, לא להישחק בגלגלי השגרה. אחרת לא נוכל להתמיד במעשיו הטובים, בפרט אם הם לא קלים לביצוע. איך עושים זאת? בעיקר ע"י מחשבה והתבוננות. לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו, שמים לב לכל מה שיש לנו. לכל מה שאנו עושים ופועלים.

ה'חפץ חיים' היה כל יום אומר לאשתו: "נכון שזכיתי לחבר ספרים? נכון שזכינו להיות בריאים? זכינו לילדים טובים! בואי נודה לה' על חסדיו הנפלאים אתנו". מסופר גם על 'הסטייפלר' - הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, ששאל פעם את נכדו: "אתה זוכר שהיית חולה לפני חודשיים ולקחת אנטיביוטיקה?" הנכד כמובן כבר שכח מזה לגמרי. ממשיך ואומר לו הסבא: "אתה אמנם לא זוכר, אבל דע לך שאני אף פעם לא שוכח שום מחלה קטנה או גדולה, שבורא עולם ריפא אותי וזכיתי לצאת ממנה". כך בדיוק שומרים על שמחה ורעננות נפשית ורוחנית, לזכור תמיד שלא מגיע לנו כלום, ושום דבר אינו מובן מאליו.

נכדו של הבעל שם טוב כותב בספר 'דגל מחנה אפרים' שהדרך להרגיש תמיד התחדשות היא להתבונן בבריאה המתחדשת בכל יום, כפי שאומרים בתפילה 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. אנו קמים בבוקר ונדמה שהעולם של אתמול ממשיך להתקיים. אבל הדבר ממש לא כך: בכל יום הקב"ה מחדש את מעשה בראשית ומוריד שפע חדש של חיים לכל הבריאה כולה. הדבר נכון בעולם הבריאה, ונכון גם בנפש האדם, כל יום הוא נולד מחדש ומקבל שפע חדש של חיות מלמעלה. כאן אנו נתקלים בסתירה בין טבעו הגשמי של האדם לבין נשמתו. טבע - מלשון 'טבעת'. שכן העולם מסתובב באופן טבעי כמו טבעת שאין לה סוף ואין לה שום התחלה. נראה שהכל חוזר על עצמו, כדברי שלמה המלך בספר קהלת: "אין כל חדש תחת השמש". אדם שחי במצב כזה טובע נפשית בתוך הטבע, שוקע בתוך מרוץ החיים וכלל לא מבחין בכך.

בכדי לחיות חיי איכות, על האדם לעצור את גלגל המרוץ ולהתבונן איך נוצר הכל ומי מחייה בכל יום וכל רגע את הבריאה כולה, מי נותן לו כוח ברגע זה ממש ללכת ולרוץ לדרכו. כדברי חכמינו ז"ל על הפסוק הנ"ל: "אין כל חדש תחת השמש - אבל למעלה מהשמש יש חדש". דהיינו שמעל לשמש – בשמיים, יורד כל יום שפע חדש לבריאה ולאנשים.

* * *

שבת זו נקראת 'שבת החודש', בה אנו קוראים בספר התורה את 'פרשת החודש'. בורא עולם אומר למשה רבנו: "החודש הזה לכם ראש חודשים", ומראה לו את הירח המתחדש. אומרת הגמרא במסכת סנהדרין, שעם ישראל נמשל לירח ואומות העולם נמשלו לשמש.

מה ההסבר למשל הזה? השמש נשארת תמיד בגודלה הטבעי, תמיד היא זורחת ושוקעת ללא שום שינויים בגלגל השמש. הירח לעומת זאת משתנה כל יום עד שבסוף החודש הוא נעלם לגמרי, בתחילת החודש הבא הוא מתחדש שוב. כך גם יהודי צריך לחיות תמיד בהתחדשות, אסור לנו להתרגל לשגרה האפורה, ולתת להתלהבות לדעוך. חייבים לשמר את הניצוץ של הרגע הראשון לאורך זמן. זו המתכונת הבדוקה לעמוד בהצלחה לאורך זמן במשימות ובמעשים הטובים שקיבלנו על עצמנו.

את פרשת החודש אנו קוראים דווקא בתקופה זו שכל הבריאה מתחדשת, אחרי תקופת החורף שוב מוציאים העצים עלים, הפרחים מלבלבים, והבריאה כולה מחדשת פניה. זו התקופה בה אנו גם יכולים למלא את הנפש ולהתחדש מבפנים. בספרי החסידות מבואר, שבשבת זו ישנו כוח מיוחד לזכות לרעננות והתחדשות, הקריאה בתורה של פרשת החודש נותנת באדם כוחות חדשים ורעננים לחיות חיים מלאי תוכן ועניין בהתלהבות, ולצאת מתוך השגרה, שהיא האויב הגדול של האדם, כדברי רבנו בחיי בספרו 'חובת הלבבות'.