הייתי נערת רוקנ’רול עם שיער ורוד. והיום? מוכנה למסור נפש על קידוש ה’

"הנה היא הנה היא.. אתה רואה?! אמרתי לך שמיטל על הבר חזרה בתשובה!" - את המשפט הזה, בגרסה כזו או אחרת, שמעתי לא פעם מעבר לכתפי כשצעדתי בקניון או המתנתי בתור לקופ"ח עם הילד, כשאני לבושה בצניעות וראשי מכוסה למחצה או מכוסה כולו. גם כשאינם אומרים דבר, המבטים שלהם מסגירים אותם. חלקם בטוחים שהשתגעתי, חלקם גאים בי ומחזקים אותי, אבל מה שבטוח – כולם כולל כולם סקרנים לדעת איך הגעתי למצב בו אני עוברת מפאזה של נערת רוקנרול מוחצנת לחוזרת בתשובה. מזאת שארגנה מסיבות לזאת שמארגנת היום שיעורי תורה.

אז כן, זאת אני, "מיטל על הבר" – לשעבר. זאת שקפצה מבר לבר בחיפוש אחר סיפורים מעניינים ומוקצנים, זאת שכתבה רק על דברי חול, בלשון המעטה, זאת שערב ללא בילוי היה נחשב בעיניה לערב מבוזבז וריקני, זאת שלבשה בגדי עור והסתובבה עם שיער ורוד, בדיוק אותה אחת שכל עולמה התהפך ומוכנה היום למסור נפשה על קידוש השם.

אף פעם לא הייתי חילונית גמורה. האמונה היא משהו שתמיד היה קיים בי, אך היום, במקום בו אני נמצאת, אני מבינה שאמונתי הייתה מוגבלת ובעקבות זה – הייתי מוגבלת גם אני, בדרך ההסתכלות שלי על החיים.

התחתנתי בגיל 28 וחצי. בהיותי נשואה שמרתי שבת כהלכתה, אך לא שמרתי על צניעות, ובטח שלא באמת האמנתי בקיומו של בורא עולם. זה לא שלא ידעתי שהוא קיים, אבל היום אני מבינה שאם אתה לא רואה את השם בכל דבר ודבר - אתה לא באמת מאמין בקיום שלו. לפני החתונה, בן זוגי הבהיר לי כי חשוב לו מאוד לשמור על טהרת המשפחה כהלכתה ממש. "אני רוצה לטבול במקווה", אמרתי לו, "אבל לא לגעת אחד בשנייה באצבע במשך שבועיים בחודש? לא יודעת אם אצליח..". אך הוא היה מאוד דרוך וחד משמעי בעניין, ובסופו של דבר הסכמתי. עד היום אני מודה לו שהתעקש על זה. לימים התאהבתי במצווה הזאת, הטבילה במקווה גרמה לי להרגיש לראשונה את נוכחות השכינה. יש משהו רוחני חזק מאוד בטבילה במקווה, ממש הרגשתי פיזית, רגשית ורוחנית את המעבר מטמאה לפני הטבילה לטהורה לאחריה.

דווקא אני, שיעצתי בנושאי זוגיות - התגרשתי

10 חודשים לאחר החתונה ילדתי את בננו בכורנו, וחודש לאחר מכן נפרדנו. עברתי תקופה קשה, בלשון המעטה. לקח לי זמן לעכל ולקבל את היותי אמא. עוד לא הספקתי להבין מה קורה איתי, ולהתאושש מלידה קשה וטראומתית - וכבר מצאתי את עצמי מתמודדת עם גירושין. הייתי בטוחה שמשם כבר לא אקום. כל חלק בגוף כאב לי בימים ההם. הייתי ממוטטת פיזית ורגשית. כ"כ רציתי משפחה ואפילו לא זכיתי לחוות את זה. כעסתי על כל העולם. כעסתי גם על השם. "איך יכול להיות שנתת לי לחכות כ"כ הרבה זמן עד שהתחתנתי, ובסוף זה התפוצץ לי בפרצוף?", שאלתי אותו בכעס פעם אחר פעם. סירבתי להשלים עם זה שאני, הבחורה שבמשך שנים ייעצה בענייני זוגיות לכל העולם, זאת שחיכתה זמן רב כדי למצוא את האחד, שהייתה מוכנה לתת הכל כדי לבנות בית - דווקא אני נכשלתי.  

התגרשתי שבועיים לפני יום הולדתי ה-30. אט אט חזרתי לבלות עם חברות, לצאת, להכיר, הרי צריך לחזור לעניינים, לא? אך הכל היה נראה אחרת. לא נהניתי מהבילויים, הריקנות רק הלכה וגדלה. רק אני, ה' והכרית יודעים כמה דמעות הזלתי כשחזרתי הביתה אחרי כל בילוי בעקבות תחושת הריקנות הבלתי נסבלת. זמן מה לאחר הגירושין הכרתי גבר חילוני. אינטליגנט, ג'נטלמן, בעל חוש הומור – בקיצור, כמו בספר. לאחר מספר פגישות הוא רצה להתקדם בענייני המגע הפיזי... זה לא שלא חשבתי על זה לפני, לא שלא ידעתי שזה יגיע, אבל כשזה באמת הגיע, לא הייתי מסוגלת. פתאום הבנתי שאחרי שהרגשתי מה זה לחיות בהיתר, אי אפשר לעבור לחיים באיסור! הנשמה צועקת לי מבפנים "לא! לא!", הבנתי ששמירת הטהרה השפיעה עליי הרבה יותר ממה שחשבתי... ניתקתי קשר עם הבחור, והגעתי להבנה אמיתית – הגיע הזמן לעשות שינוי.

עוד קודם לכן, ה' הוכיח לי את קיומו בניסים גלויים ממש. כשהייתי בבית מס' חודשים לאחר הלידה, פרודה מבעלי, במצב נפשי קשה ובחוסר וודאות לגבי העתיד שלי, אחרי שהתייעצתי עם כל העולם, אחרי שחיפשתי נחמה בכל מקום אפשרי ועדיין לא מצאתי שקט, הבנתי שאין אף אחד בעולם כולו שיכול לעזור לי, מלבד הבורא. לפעמים ה' מביא אותך למצב שאף אחד לא יכול לעזור לך, רק הוא, והוא מביא אותך לשם לא כי הוא לא אוהב אותך, להיפך, דווקא בגלל שהוא כ"כ אוהב אותך - שהוא רק רוצה לקרב אותך אליו. אז ברגע הזה, כשהפכתי לאם חד הורית, בלי עבודה ובלי משפחה משלי, הרמתי ראשי לשמיים וצעקתי בקול: "אלוקים, אתה הבאת אותי לזה ואתה תוציא אותי מזה!". האמנתי באמונה תמימה ואמיתית שהוא היחיד שיעזור לי... באותו היום ממש (זוכרת אפילו את התאריך) התקשרו להציע לי עבודה. לא שלחתי קורות חיים לשום מקום, רק צעקתי לאבא שאני צריכה עבודה כדי להתחיל חיים חדשים... ובאותו היום הוא כבר שלח לי אותה!

הפעם האחרונה שבה לבשתי מכנסיים

הקשר הקצר עם הבחור החילוני הוביל אותי לידיעה שאני יותר חזקה באמונה משחשבתי, שהמצוות שקיימתי בהיותי נשואה, חדרו כבר עמוק לנשמה והיא מסרבת לחזור אחורה. לאט לאט הדברים התחילו לחלחל.. אך עדיין לא התחזקתי בצניעות או במצוות, רק האמונה התחילה לקבל כוחות חדשים. כשהיו רואים אותי, בעבודה או בכל מקום אחר והיו שומעים שאני שומרת שבת וכד', היו מרימים גבה, "את? את לא נראית!". האמת? הצטערתי לשמוע את זה. כאב לי לשמוע שרואים בי מה שאני לא, כאב לי לשמוע שיש לי מראה של מישהי שאין סיכוי שהיא שמרה טהרה כהלכתה.

לפני מס' חודשים, אחי הגדול והיקר סיפר לי שיש רב מיוחד במינו, והמליץ לי בחום להקשיב להרצאה שלו. אמרתי "בסדר" באדישות ולא הקשבתי, יצר הרע שכנע אותי שזה לא בשבילי, ובטח בגלל שאחי דתי מאוד הוא בטח מושפע ומסונוור וכו'.. אחרי חודשיים שהוא לא הרפה, הקשבתי להרצאה הראשונה של הרב יגאל כהן. חיי השתנו באותו היום ממש. משהו באהבת השם התמימה שלו, בפשטות, בצניעות, משהו ביכולת שלו לגעת בנשמה מבפנים שבתה את לבי. התחלתי להקשיב בכל יום להרצאה אחרת שלו. הוא גרם לי להתאהב בבוראנו כ"כ, לראות את כל היופי שיש בעולם, להעריך כל רגע ורגע, אפילו לימד אותי לראות את מה שהיה בעבר נתפס כ"רע" כדבר הכי טוב שקרה לי. הרב הזה שינה את חיי מין הקצה אל הקצה. כעבור שבועיים בהם הקשבתי לו באדיקות ובשקיקה, יום שני בערב, לפני כחצי שנה לערך, הלכתי לקנות בגדים חדשים. קניתי 2 שמלות צנועות כי רציתי לנסות להתלבש בצניעות רק בשבת, ובאותה הקנייה רכשתי גם ג'ינס חדש, כמו שאני רגילה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

יום למחרת, החלטתי ללבוש את השמלה החדשה שקניתי, הצנועה, וללכת איתה לעבודה. לא כי רציתי להראות דתיה, היא פשוט מצאה חן בעיניי. את הבוקר הזה כנראה לא אשכח לעולם... צעדתי מהמכונית למשרד, וסוף סוף הרגשתי איזון אמיתי בין איך שאני מרגישה לאיך שאני נראית. סוף סוף הרגשתי שאיני לובשת מסיכה של מישהו שאני לא. סוף סוף הרגשתי מה הכוונה בת של מלך. למזלי, מעולם לא הטריד אותי או שינה לי מה אנשים חושבים עליי ולכן, גם כשהתלבשתי צנוע והיו כאלה שאמרו: "השתגעת?!" חייכתי ואמרתי: "לא השתגעתי, התעוררתי משינה עמוקה בחדר חשוך, סוף סוף רואה את האור". יום לאחר מכן לבשתי את השמלה השנייה, מתאהבת אט אט בתחושה, במראה החדש, מתמוגגת מהאור הזה שיוצא מהנשמה כשאת צנועה, מעולם לא חשתי את התחושה הזו – עד שלבשתי בגדים צנועים. ביום השלישי, התעוררתי בבוקר ולבשתי את הג'ינס החדש שקניתי.. הבטתי על עצמי במראה ואמרתי: "זהו – זה לא שלי". זאת הייתה הפעם האחרונה שלבשתי מכנסיים.

ה' המשיך להראות לי את הנוכחות שלו בכל דבר ודבר בחיי. הפסקתי לתלות את ההצלחה שלי, השמחה שלי או הפרנסה שלי על אנשים בשר ודם, הבנתי שהכל ממנו יתברך, הכל שלו, צריך רק לבקש.. אז התחלתי לבקש. מילים לא יכולות לתאר את זה, התחלתי לראות ניסים גלויים ממש. כשהייתי בהריון, התפתח לי זיהום בעצם הזנב. הרופא הסביר שלא ניתן לנתח בזמן ההריון, אך לאחר הלידה אהיה חייבת לעבור ניתוח כדי להסיר את הזיהום וההחלמה תהיה בין 4-6 חודשים!

בעקבות היותי אם חד הורית שעובדת במשרה מלאה, דחיתי את הניתוח פעם אחר פעם, כשבכל חודשיים בממוצע הזיהום חוזר ואני שותה תרופות חזקות מאוד כדי להרגיעו לעוד חודש - חודשיים וחוזר חלילה. בחנוכה האחרון, כשאני כבר בתשובה ושוב סובלת מכאבים חזקים, הבנתי שהגיע הזמן לטפל בזה והתקשרתי לברר לגבי הניתוח המתבקש. אחרי שקיבלתי את כל הפרטים, שנייה לפני שקבעתי תור אצל הרופא המנתח, עצרתי הכל לרגע, הרמתי ראשי לשמיים ואמרתי לעצמי: אם אני מאמינה באמת, זה הזמן לבדוק את זה. הרי אני מאמינה שהשם הוא רופא כל חולים, אין לו בעיה ברגע אחד להעלים לי את הזיהום.. והתפללתי על זה מעומק הלב באמונה אמיתית שאין דבר שה' לא יכול לעשות. השלכתי את כל כולי עליו בידיעה חד משמעית – הוא נתן לי את זה – הוא גם ייקח.

הרב יגאל אומר שאם אתה באמת מאמין בו, מאמין שהוא יעזור לך, באמת מאמין בלב שלם, הוא יעזור – "קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה). למחרת בבוקר התעוררתי, באופן אוטומטי הנחתי יד על המקום כדי לבדוק כמה הזיהום החמיר מאמש... לא האמנתי ולא עיכלתי – הזיהום נעלם כלא היה. המשכתי לחפש ולבדוק, אולי אני מדמיינת, אך לא, הוא לא היה שם. עד היום הוא לא חזר, כאילו מעולם לא היה, התרגשתי עד דמעות, הרגשתי שהשם מחבק אותי ואומר לי: "רק תסמכי עליי, אני כבר אפתור לך את כל הבעיות".  

נשים שהתחילו להיחשף בפייסבוק לתמונות שלי בבגדים צנועים, וזכרו אותי כאחת שנחשבה לנערת רוקנרול שלובשת עור, היו המומות. קיבלתי לא מעט פניות מנשים שסיפרו לי שהיו רוצות גם, אך קשה להן לעשות את הצעד. החלטתי להרים את הכפפה... פרסמתי פוסט בפייסבוק בו ציינתי שאני רוצה לקיים מפגש של 5-10 נשים כדי לשוחח יחד על נושא הצניעות, אולי אצליח לגרום להן להבין שזה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך...

שיחות עם נשים על נושא הצניעות

היום, 4 חודשים אחרי, אנחנו קבוצה של 100 נשים שמתחזקות ביחד בע"ה. לא תכננתי את זה, לא העזתי לחלום שזה מה שיקרה, אם תחזירו אותי שנה אחת אחורה ותגידו לי שבעוד שנה את תנהלי קבוצה של 100 נשים שחוזרות בתשובה, הייתה כואבת לי הבטן מרוב צחוק... אבל למזלי זכיתי להכיר את הבורא באמת, לפתוח את הבית, הלב והנשמה ולתת לו להיכנס פנימה לכל דבר ודבר בחיי. לא עוד כעסים, לא עוד דאגות, לא עוד פחדים, לא עוד טינה על אף אדם, לא עוד נדודי שינה, לא עוד תחושת חיסרון, לא עוד רע בעולם... אם הייתי יודעת שיש דבר כזה – חיים של טוב טהור, בלי שום רע כלל, הייתי עושה תשובה מזמן...

התשובה הפכה אותי לבנאדם טוב יותר, אני לא חוששת להכיר בחסרונות שלי ולעבוד על המידות הרעות שלי, סלחתי לכל מי שאי פעם פגע בי, הסרתי מעליי כל מטען מהעבר, מודה לכל אדם שנכנס לחיי באיזשהו שלב. גם אם פגע בי, זה היה אך ורק לטובתי. בכל לילה, שנייה לפני שאני נרדמת, אני עוצמת עיניים ואומרת: "אבא, תודה על המשפחה, על הבריאות, על הילד, על כל מה שעברתי, תודה על הפרנסה, על החברים, על השמחה אבל יותר מהכל – תודה, אבא, על התשובה".