נורית כהן: "המחלה לימדה אותי ליהנות מהרגע"

לפני שלוש שנים, כמה ימים לפני פסח, נורית כהן התחילה להרגיש לא טוב. את העייפות שהרגישה לאחרונה היא ייחסה למאמצים שהשקיעה בהפקת יריד המעצבים של ערב פסח, יריד אותה יזמה וקיימה בחמש השנים הקודמות. אבל כשמצאה את עצמה כמעט מתמוטטת בעיצומן של קניות בסופר, היא הבינה שמשהו לא בסדר.

"עמדתי כבר לפני הקופה", היא נזכרת, "והרגשתי פתאום ממש, ממש רע. אמרתי לקופאית שאני לא מרגישה טוב, ומיד ארגנו לי כסא וכוס מים. אני דאגתי בעיקר לקניות והאצתי בקופאית להמשיך להעביר את המוצרים. זו היתה קנייה גדולה לפסח והיה חשוב לי לקחת את המוצרים הביתה".

נורית התקשרה לבעלה – שלמזלה, היה זמין. "הוא איש צבא, כך שלא היה ברור שהוא יוכל לענות, אבל הוא ענה. ביקשתי ממנו להגיע לאסוף אותי עם הרכב. כשהוא הגיע, אמרתי לו שקודם כל יעלה את הקניות הביתה, ורק אז נלך לרופא המשפחה שלי".

לרופא לא נדרש זמן רב כדי לחשוד בחומרת המצב. "הוא הטיס אותי למיון. בהתחלה הגעתי לבית החולים השרון. עשו לי סי.טי. ואז העבירו אותי באמבולנס לבילינסון. די מהר קיבלתי את העדכון: אני סובלת מסרטן מסוג לימפומה, הגידול יושב על קנה הנשימה, וחיוני להוציא אותו במהירות".

עוד לפני ליל הסדר עברה נורית ניתוח ראשון. בחול המועד התחילו טיפולי הכימותרפיה המיועדים למגר את המחלה.

איך מתמודדת אישה צעירה עם שישה ילדים, הקטנה ביניהם בת שלוש, עם אבחנה של סרטן באמצע חיים? קודם כל, מדגישה נורית, תמיד היה ברור לה שהיא תבריא לגמרי. "הרופאים אמרו לי מהתחלה: את צעירה, את תתגברי על זה. לא נתתי לעצמי לחשוב אחרת".

מעבר לזה, היא אומרת, היא נמנעה מלחקור את המחלה באינטרנט, כמנהגם של פציינטים – והיפוכונדרים – רבים. "מעולם לא שמעתי את המילה 'לימפומה'. אחרי שאמרו לי שזה מה שיש לי ניסיתי לחפש מידע בגוגל, אבל מייד הבנתי שזה רעיון לא טוב, כי כל הזמן הגעתי לדפי הנצחה לאנשים שנפטרו מלימפומה...אז עזבתי את גוגל והשארתי את כל נושא איסוף המידע וריכוז הטיפול לבעלי, שהוא רופא שיניים במקצועו ויש לו כלים טובים יותר להעריך מידע רפואי".

למרות הטיפולים הכימותרפיים המתישים, נורית התעקשה לשמור על סדר יום רגיל. "ביום חמישי הייתי מקבלת טיפול, ומרגישה רע מאד. בשישי ושבת הייתי מתאוששת, וביום ראשון הלכתי כרגיל לעבודה שלי בצהרון. הרופאים אמנם המליצו לי להפסיק לעבוד עם ילדים בגלל החשש לזיהומים, אבל אני בחרתי להקפיד על כללי היגיינה ולהמשיך לעבוד בצהרון".

למה להמשיך לעבוד בזמן הטיפולים?

"זה היה אמנם קשה, אבל לדעתי זה היה טוב בשבילי. אם הייתי נשארת כל הזמן בבית רק הייתי טרודה במחשבות על מה יהיה. ככה הייתי עסוקה, ובערב הייתי עייפה ונרדמת בלי בעיות. הרגשתי שטוב לי להיות עסוקה".

אבל על אף שנורית – ובעלה – המשיכו בעבודה כרגיל, הם נזקקו מטבע הדברים לעזרה. והעזרה הזו, אומרת נורית בהכרת תודה, זרמה אליהם בנדיבות ובלי שיצטרכו לבקש אותה.

"אנחנו גרים במושב נחלים. אני נולדתי במושב וכולם מכירים אותי. כשחליתי, הקהילה כולה נחלצה לעזרה. הייתה תורנות קבועה, למשל, של מישהי שיכולה לבוא להחליף אותי בצהרון אם ארגיש לא טוב. עזרו המון עם ניקוי הבית ועם הילדים. שלחו לי אוכל כל הזמן. כל שבת, ארוחות השבת היו מגיעות בשלמותן, ארוזות וטעימות. בעלי היה צוחק שיש נשים שאסור לנו לעדכן אותן שהבראתי כדי שימשיכו לשלוח את המטעמים שלהן".

בנוסף לעבודה היומיומית בצהרון, נורית המשיכה גם לעבוד על הפרויקט הייחודי שלה: יריד המעצבים לנשים דתיות. את היריד הזה, היא מספרת, יזמה לפני שמונה שנים כחובבת ירידים שחזרה מהם תמיד בידיים ריקות. "החלטתי לפנות לדב פליישמן, שעשה בזמנו את יריד האוכל הכשר, ואמרתי לו שירד מהאוכל ויתחיל להתעסק עם בגדי נשים. הוא חשב שאני משוגעת, אבל אשתו והבנות שלו אמרו לו שזה רעיון טוב. ככה התחלנו". ביריד, שמתקיים בדרך כלל לפני ראש השנה ולפני פסח, נמכרים בגדי מעצבות שעונים על דרישות הצניעות, וכן תכשיטים וכיסוי ראש.

למה שנשים ירצו לקנות דווקא ביריד?

"כל המעצבים שמציגים אצלי חתומים על חוזה שהם חייבים להעניק צ'ופרים מיוחדים ביריד, שאינם נותנים בחנויות שלהם עצמם. ככה שיש המון מבצעים ייחודיים, הנחות, ומתנות שאפשר לקבל אצלנו".

אפשר למצוא בגדים גם בתקציב צנוע?

"בהחלט. טווח המחירים של השמלות לחג הוא בין 200 ל-600 שקלים. וכמעט כל המעצבים מביאים גם סטנד של בגדים מעונות קודמות במחירים מיוחדים".

בערב פסח הזה, היא אומרת, יתקיים יריד המעצבים ה-34 בגבעת שמואל (בקומפלקס המכינה של אוניברסיטת בר אילן בימים רביעי עד שישי בשבוע זה) ובירושלים (בבנייני האומה, בימים ראשון עד שלישי בשבוע זה.)

כשנורית החלימה, היא חיפשה רעיון מתאים לסעודת הודיה. את הרעיון היא מצאה בערב של "עזר מציון", אליו הוזמנה מטעם העבודה של בעלה. "זה היה ערב הוקרה למצילי חיים. הסתבר לי שם ש"עזר מציון" נותנת אפשרות לאדם, שנותן תרומה של מאה אלף שקלים לפחות, לפתוח מאגר אישי של דגימות מח עצם. כל נתרם מח עצם שמקבל תרומה מהמאגר הזה – נזקף לזכותו של התורם. התלהבתי מאד מהרעיון. אמרתי שאמנם אין לי מאה אלף שקלים לתרום, אבל הקהילה כולה בהחלט יכולה לגייס סכום כזה".

בהתאם לכך, מסיבת ההודיה על החלמתה של נורית נערכה כערב גיוס כספים למען מאגר מח העצם של "עזר מציון". קהילת נחלים תרמה 150,000 שקלים, ופתחה מאגר על שמה ב"עזר מציון".

"היה ערב מדהים, ובעקבות ההצלחה אמרנו שנלך עם הפרויקט לעוד קהילות". היוזמה הזו, שזכתה לשם 'קהילות מצילות חיים', הלכה וצברה תאוצה. "ערכנו כבר ערבים כאלה ביותר מעשר קהילות. בעלי יותר משקיע בארגון, אני באה ומספרת את סיפור המחלה שלי. שלוש קהילות שהקימו מאגרים כאלה כבר זכו להציל חיים: פתח תקווה, אלקנה, וקרני שומרון".

חוץ מהפעילות להצלת חיים, את מרגישה שהסרטן שינה אותך במשהו?

"עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הפך אותי ליותר רגועה. כן, תמיד יש את הפחד מהישנות. אבל המחלה לימדה אותי לדעת ליהנות מהרגע: ליהנות מהילדים, מהמשפחה, מהעבודה. להיות בקשר עם אנשים שעושים לי טוב. צריך לדעת לשמוח בכאן ועכשיו, כי אף אחד לא יודע מה מצפה לנו מחר".