הרציונל שבאמונה: האם היהדות מתאימה לאוהבי חופש?

סיגל, הקולגה החילונית שעבדה איתי לפני מספר שנים, הייתה האדם אחרון ממני ציפיתי לקבל במתנה ספרי קודש. ובכל זאת, דווקא היא, עם הגוונים הכחולים בשיער ובן הזוג הלא יהודי, הציעה לי יום אחד כרך של 'תניא' ועוד אחד של 'אורות התשובה'. "אנחנו עוברים דירה, ואין לי מה לעשות עם זה", הסבירה. "פעם הייתי קוראת מהספרים הללו, אבל כבר הפסקתי עם זה".

כשניסיתי לברר למה פרח והלך לו העניין שגילתה בספרים, היא משכה בכתפיה. "הייתה תקופה שהתעניינתי ביהדות, קראתי, הלכתי להרצאות...אבל זה לא בשבילי. אהבתי הרבה רעיונות ששמעתי, אבל אני לא יכולה להסתדר עם זה שהיהדות כובלת אותך כל כך. כל דבר אומרים לך איך לעשות. זה אסור וזה אי אפשר, וזה רק אחר כך...והחבר שלי לא בא בחשבון לגמרי רק כי הוא הולנדי. לא מתאים לי. אני טיפוס אוהב חופש, את יודעת".

הספרים עדיין אצלי. וסיגל? כבר כמה שנים שלא ראיתיה, אבל הבנתי שהיא עדיין אוהבת חופש, ולפיכך מתרחקת בהחלטיות מכל מסורת יהודית.

חופשיים למצוא שיעבוד חדש

בתקופת קום המדינה, המונח המקובל לציון אנשים לא דתיים היה 'חופשיים'. החלוצים שעלו לארץ היו הראשונים להתהדר בתואר הזה: הם הותירו הרחק בגולה את כבלי הדת, ויצאו לחירות! ועל אף שהמילה הזו יצאה זה מכבר מהלקסיקון, המשמעות נותרה חלק מאמונתם של לא מעט מאנשי הציבור הלא דתי. כמעט כל תיאור על החברה החרדית היום כולל בתוכו את המונח 'גיטו' (ולו דרך 'יציאה מחומות הגיטו'). כמעט כל חילוני שיוצר קשר קרוב עם חרדי ירצה לברר במוקדם או במאוחר האם מצווה זו או אחרת איננה כובלת מידי, מגבילה מידי. וכמעט כל דתי שרוצה להדגיש לחברה החילונית סביבו עד כמה הוא נאור ומתקדם יטרח לומר שהוא אמנם דתי, אבל לא 'דוס חנוק'.

האובססיה הזו עם 'חופשיות', כמובן, אופיינית לעידן שלנו. לפני שלוש מאות שנה יהודי שומר תורה ומצוות יכול היה להיות מטרה לחיצי ביקורת רבים, אבל קרוב לוודאי שאיש לא היה מוטרד מ'היעדר החירות' שלו. כל מי שנולד בעולם המערבי מאמין שהוא נולד בן חורין. אבל האמונה הזו היא צעירה למדי, ולפני עצמאותה של ארצות הברית (שבעצמה יישמה את התובנה הזו באופן חלקי בלבד במשך עשורים ארוכים) אף ישות רשמית לא התיימרה להכריז שכל בני האדם נולדו בני חורין.

(צילום: shutterstock)

בספרו המפורסם 'מנוס מחופש', מתאר הפסיכולוג אריך פרום את התהליך שעברה האנושות בחתירתה אחר החירות. מהשעבוד של ימי הביניים, תקופת הפיאודליזם, שלטונם של אצילים וגילדות מסחר, ניתק האדם המערבי את מוסרותיו ויצא במוצהר לחופשי. מחסומים, מגבלות ודעות קדומות התפוגגו להם, ובמאה ה-20 היה האדם חופשי מכפי שהיה אי פעם – ואובד עצות לגבי דרך התמודדות עם החופש הזה.

"לחופש יש משמעות כפולה עבור האדם המודרני", כותב פרום, "הוא שוחרר מאוטוריטות מסורתיות והפך ל'אינדיבידואל', אבל בו בזמן, הוא הפך מבודד, חסר-אונים וכלי למטרות חיצוניות, מנוכר לעצמו ולאחרים. בנוסף הוא גילה שהמצב הזה חותר תחת עצמיותו, מחליש ומפחיד אותו, והופך אותו מוכן לכניעה בפני סוגים חדשים של שעבוד."

מיהו בן חורין אמיתי?

הסיבה, לפי פרום, נעוצה בכך שתפיסת החופש התמקדה ב'חירות שלילית'. אנשים הגדירו חירות בתור 'חופש מ...' חופש מכבלי הדת, חופש ממגבלות שהטילו השליטים, חופש ממוסכמות חברתיות, חופש מכפייה של הרשויות... החירות, במילים אחרות, תוארה על דרך השלילה בלבד. וכשהשיגו אנשים את אותה החירות – הם מצאו עצמם אבודים באופן שהוביל לכמה מהטרגדיות הגדולות של המאה העשרים, כולל עליית הנאציזם. זו אמנם דוגמה קיצונית, אומר פרום, אבל כל מי שבתת-מודע מגדיר את החירות שלו באופן שלילי, 'חופש מ...' הינו למעשה: 'מוכן לכניעה בפני סוגים חדשים של שיעבוד.'

(צילום: shutterstock)

טבע האדם הראשוני, הבלתי מעובד, הוא להיות משועבד. כילדים אנחנו לומדים מהר מאד להסתכל על הסובבים אותנו ולחקות אותם, למחות נמרצות על ניסיון להלביש לנו סוודר מסוג 'שאף אחד לא לובש', או למנוע מאיתנו לעשות משהו ש'כולם עושים'. בגיל הנעורים אנחנו אולי אמורים לגלות את האינדיבידואליות שלנו, אבל באורח פלא אנחנו מגלים אותה בעיקר במקומות שהחברים שלנו מעדיפים. כשקבוצת תלמידי תיכון חולפת מול עינייך, אתה בעיקר מתרשם מהזהות החיצונית של הופעתם. אם תטה אוזן לשיחה, אוצר המילים והאינטונציה יהיו דומים לא פחות. ואם תשאיל מכמה מהם את הנגנים שלהם, גם הטעם המוזיקלי של אותו מדגם מקרי של צעירים ימצא דומה בהחלט.

השעבוד החדש: לחקות את כוכבי הריאליטי

האם זה משתפר כשאנחנו מתבגרים? לא בהכרח. גם אם אנחנו יוצאים מהצורך הנואש להיות כמו כולם, קשה מאד לחיות בעולם הזה בלי להיות משועבד למשהו. זה יכול להיות הציפיות של ההורים, הצורך להוכיח את עצמנו, חמדת הממון, רדיפת הכבוד – אין שום ספק שהיקום מלא וגדוש בסוהרים פוטנציאליים. אם אנחנו חיים בעולם המערבי, אנחנו נהנים מה'חירות השלילית' שתיאר פרום: באופן הולך וגובר, הרשויות לא ימנעו מאתנו שום מעשה שאינו פוגע אקטיבית במישהו אחר. אבל החירות השלילית הזו שלא טורחת להגדיר לנו מה אנו חופשיים לעשות, הופכת אותנו ל'מוכנים לסוגים חדשים של שעבוד'. בדורות שהיו משועבדים לגחמות השליט המקומי, לא היתה אפשרות ריאלית לסוגים של שעבוד כמו 'להתחרות עם השכנים' או 'לחקות את כוכבי הריאליטי' אבל היום יש לנו את החופש המלא להתענג על שעבוד כזה.

מול אותו חופש-משועבד שאנו חווים היום, שווה לבחון את תפיסת היהדות על חופש אמיתי. את התפיסה הזו אפשר למצוא מנוסחת בדברי חז"ל בברייתא על מסכת אבות: "'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות', אל תקרא "חָרוּת" אלא 'חֵרוּת', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

מאמר חז"ל זה נראה הפוך לגמרי מהחשיבה המקובלת. אנשים שמתקרבים ליהדות, או אפילו דתיים ותיקים, מתמודדים לא פעם עם התפיסה לפיהן התורה והמצוות מגבילות: דווקא ימי פסח הם דוגמה מצוינת, כאשר מידי שנה יש מי שאינם יכולים להכיל את הפרידה ממוצרי חמץ לשבעה ימים, ורוטנים על איסור מכירת פיתות ולחמניות במרחב הציבורי. אלה האנשים שעבורם הדת חונקת, כי היא דורשת מהם להיפרד לשבעה ימים מחלק מהמזון שהם רגילים אליו. אלה האנשים שלא מצליחים להבין איך שמירת שבת כהלכתה היא משהו אחר מלבד עינוי צרוף: אסור לנסוע? אין ים? לא משתמשים בטכנולוגיה? חנק! אלה האנשים שכמו הקולגה שלי לשעבר, סיגל, יכולים לאהוב רעיונות יהודים תיאורטיים אבל למשוך כתפיים כשמדברים על הפרקטיקה: הדת כובלת, היא אומרת לי עם מי אני יכולה לחיות ועם מי לא!

אלא שהחירות עליה מדברים חז"ל היא חירות הנשמה. אותה חירות שלא רק מאפשרות לנו להיות חופשיים ממשהו אלא גם חופשיים לעשות משהו. חופשיים להמריא מעל הגשמיות, מעל התאוות, מעל השעבוד לדעת קהל ולחברה. החופש האמיתי הוא החופש להקשיב לקול הנשמה, להתחבר לרוחניות שנמצאת בכל אדם ואדם, שהרי כולנו נבראנו בצלם אלוקים. 'החופש' בהגדרתו העכשווית הרגילה הוא בדיוק היפך החירות האמיתית. "חופש המחשבה בצורתו הרגילה הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה", כתב הראי"ה קוק זצ"ל. "כי על ידי הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת שהם נובעים מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה שנפלו לנו למורשה".

(צילום: shutterstock)

החופש העליון, אותו חופש 'שנפל לנו למורשה', הוא החופש שהצטיינו בו עם ישראל בכל הדורות. אין תקדים לעם שסבל כל כך הרבה נדודים, כל כך הרבה רדיפות, כל כך הרבה אפליות, ועדיין הצליח להנפיק אוצרות רוח כה גדולים. את הגמרא לומד היום כל יהודי עם פירוש רש"י ובעלי התוספות: אבל כמה מאתנו יודעים הרבה על התקופה ההיסטורית בה נכתבו החיבורים המונומנטאליים האלה? אלה היו שנות מסעי הצלב, שנים של גירושים, שנים של שריפת התלמוד. שנים של שנאה עזה שהתפרצה בפוגרומים שוב ושוב. רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות, כמעט ונרצח בידי הצלבנים ורק בנס שוחרר מידיהם כשהוא פצוע קשה. המהר"ם מרוטנבורג, גם הוא מבעלי התוספות, גווע בכלא שאליו השליך אותו מושל תאב ממון שקיווה לסחוט דמי כופר רבים מהקהילה היהודית – אלא שהמהר"ם אסר על הקהילה לפדותו בסכום מופקע. רק 14 שנים אחרי מותו נפדתה גופתו והובאה לקבורה.

ההיסטוריה היהודית מלאה וגדושה בדוגמאות כאלה. איך ניתן, אם כן, להסביר את הסתירה? איך אפשר להבין את הפריחה התורנית, את הספרות היהודית הענפה, את לימוד התורה המשגשג תחת תנאים כאלה? רק החירות האמיתית, חירות הנשמה, יכולה להסביר אותם. אין ספק שהמהר"ם מרוטנבורג היה יותר חופשי בכלאו משהיה סוהרו תאב הבצע אי פעם. אין ספק שדורות של יהודים שהתגוררו בדוחק בגיטו והיו נתונים לגזירות ומיסים שונים ומשונים, היו בני חורין יותר משכניהם הגויים ששטמו אותם בלי הפוגה.

"האדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות", לימד אותנו הבעל שם טוב. ומי שמחשבותיו נמצאות תמיד בעולם רוחני, בתורה, בקשר להשם יתברך, לעולם יהיה חופשי מהכבלים הגשמיים שהעולם הזה כה מלא בהם.

ועל החירות הזו בדיוק, החירות האמיתית, כתב רבי יהודה הלוי את שירו הנודע:

עבדי זמן – עבדי עבדים הם,

עבד השם הוא לבדו חופשי.

על כן בבקש כל אנוש חלקו,

חלקי השם אמרה נפשי.