מה "מעייף" חלילה את הבורא?

מהו הדבר הכי כבד בעולם? אם ניקח גרגיר של כמה מתכות, בגודל זהה, יהיה משקלו של הגרגיר שונה בכל מתכת. כסף כבד מעופרת, וזהב כבד מכסף.

מהו הדבר הכי "כבד" בעולם הרוחני?

שלמה המלך אומר: "כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם" (משלי כז, ג). מה פשר פסוק זה? הגאון מוילנא מבאר כך: יש הבדל בין אבן לחול. אבן – היא כבדה מצד עצמה, אבל חול – מצד עצמו הוא קל, שהרי כולו מורכב מגרגירים שכל אחד גודלו אפסי, אלא שהצטברות של הרבה גרגירים יוצרת נפח רב, לכן הנטל שלו גדול. אומר שלמה – "כעס אויל כבד משניהם". בכעס האויל יש שני חסרונות – כובד מצד עצמותו והצטברות של כמות עצומה.

מהו אותו כעס אויל? למי הוא כבד, וכלפי מה הדברים אמורים?

המדרש (תחילת פרשת בא) כותב דבר מדהים. הקדוש ברוך הוא כביכול "נושא" ו"סוחב" את ההרים והסלעים, וכן הוא "סוחב" את החול הנושא על גביו את כל מימות העולם. אולם למרות זאת, אין לפניו שום יגיעה ועייפות – "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" (ישעיהו , כח). אולם יש דבר אחד שהוא כן כביכול "מכביד" על אלוקים. מהו? "במה אני ייגע? במי שהוא מכעיס לפניי בדברים בטלים" (מדרש שם), וכפי שכותב הנביא מלאכי "הוֹגַעְתֶּם השם בְּדִבְרֵיכֶם" (ב, יז). אותו כעס, שהאויל מכעיס בכך שהוא מדבר דברים בטלים, "מייגע" כביכול את אלוקים.

הפסוק לא מדבר על דיבורים אסורים, אלא על דיבורים חסרי תועלת, דיבורים בטלים. לדיבור הבטל יש כובד גדול מצד עצמו יותר מכובד האבן, וגם הנפח של הדברים הבטלים הוא עצום, יותר ממשא החול הנושא את הים.

(צילום: shutterstock)

אחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא היא "נושא עוון" (סוף מיכה), כלומר, הבורא ממשיך לשאת "על כפיו" ולהזרים חיים וחיוּת גם לחוטאים תוך כדי עשיית החטא, ואילו על דברים בטלים, חכמים כותבים שהבורא "מתייגע" מהם.

חלק מתהליך טהרת המצורע, הוא להביא לטהרתו שתי ציפורים – "וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד, ד).

רש"י מבאר את משמעות הבאת הציפורים: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרת ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".

מעניין הדבר. חכמים מונים את עוון לשון הרע בתור עוון חמור ביותר (פירוש המשניות לרמב"ם, אבות א, יז), ואת מה רש"י מדגיש? את ה"פטפוטים בעלמא". כלומר, התורה יורדת לשורש ולסיבה הראשונית של לשון הרע. מהי הסיבה שגרמה לדיבורים אסורים? פטפוטים בעלמא, כאותה ציפור המצפצפת ללא הרף. כשאדם מדבר "סתם" ומפטפט ללא הרף על דברי הבל, מהר מאוד הוא עלול להגיע לדיבורים אסורים כלשון הרע ורכילות. אם אדם ייחס חשיבות לדיבורו, והוא ישקול במאזני שכלו כל מילה טרם הוא מוציאה מפיו, הוא לא יגיע לדיבורים אסורים.

הרמב"ם מחלק את ענייני הדיבור לכמה חלקים ודרגות, והוא מגנה מאוד את הדיבור הסתמי הנאמר ללא כל תכלית. דיבור סתמי מוביל בהכרח ללשון הרע ורכילות. לכן, על האדם להתייחס אל הדיבור בכובד ראש, ולהתלמד לשקול כל דיבור ודיבור לפני שהוא מוציא אותו מפיו. 

ישנה מידה הנקראת "כובד ראש", ומידתה ההפוכה היא "קלות ראש".

המונחים "כובד ראש וקלות ראש" הם כפשוטם – חפץ כבד אינו מתנועע מכל רוח, ואילו חפץ קל, מתנועע מכל משב רוח קטן.

כשמוחו של האדם מלא בתוכן – ראשו "כבד", והוא לא מתנועע ומשנה כיוון מחשבה מכל רוח קטנה. ואילו אדם שמוחו ריק מתוכן, הוא משנה את דעתו בתדירות גבוהה, ואפשר גם לראות זאת במעשהו ובתנועותיו. כשמסתכלים על אדם ללא תוכן, הוא מסתכל כך הזמן לצדדים ורואים שהוא ריק מתוכן (רבי ירוחם ממיר בפרשתנו).

ספר חובות הלבבות אומר: "הלשון קולמוס הלב ותורגמן הנפש ושליח המצפון" (שער הבחינה, ה). הדיבור מגלה מה נעשה במסתרי הלב. הוא המתרגם את רחשי הנפש והוא המעביר את הנעשה בצפונותיו של האדם.

בשער הפרישות הוא כותב (פרק ה): "וראוי לך שתשתדל לאסור חושיך ותנועות איבריך הנראים... והוא שתתחיל בראשונה לאסור לשונך ולבלום שפתיך ותפרוש מן הדברים הבטלים, עד שתהיה בעיניך הנעת האבר הכבד שבאיבריך, יותר קלה מהנעת לשונך".

עלינו לזכור, שהדיבור, למרות שהוא פעולה היוצאת אל הפועל בקלות רבה, והאדם אינו מחשיבה כלל לדבר שיש בו ממש, אצל הקדוש ברוך הוא זהו כביכול משא כבד מנשוא.

היטיב להגדיר זאת שלמה - "נטל החול". כל גרגיר בפני עצמו הוא כלום, אולם כשהגרגירים מצטרפים אחד לאחד, הם מסוגלים לשאת את הים.

אם נעשה חשבון נפש עם עצמנו, איזה מבול של דברים בטלים נשפך מפינו משך שבוע שלם, הסיכום יהיה מפחיד.

המתכת הרוחנית שמשקלה הסגולי הוא הגדול ביותר בעולם, היא דיבורים בטלים.