חג המצות ברובד הדרש והרמז

בליל י"ד לחודש ניסן, קודם יציאתם ממצרים, נצטוו בני ישראל לעשות קרבן פסח ולאוכלו על מצות ומרורים, כמו שנאמר (שמות יב, ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

ויש להבין, מדוע נצטוו ישראל לאכול מצות לפני שיצאו ממצרים, והרי ענין אכילת המצות, לכאורה, הוא משום שלא הספיק בצקם לתפוח ולהחמיץ בעת יציאתם ממצרים, ובליל י"ד ניסן עדיין לא התרחש מאורע זה, מדוע אם כן נצטוו לאכול אז מצות?

אמנם, על פי הפשט יש לבאר כי ישראל נצטוו לאכול מצות טרם צאתם ממצרים על שם העתיד, שקורא הדורות מראש יודע כי עתיד בצקם שלא להחמיץ. או יש לומר שנצטוו לאכול אז מצות, משום גאולתם ממקום בו האכילום מצות שעיכולן אורך זמן רב, כדי לחסוך במזונם. ואכלו עתה בפעם האחרונה, טרם צאתם ממצרים, ממזון זה במצוות ה', למען יזכרו את אכילתם זו בכל השנים הבאות בליל גאולתם, זכר לשעבוד ולגאולה.

אולם מאחר ולכל מהלך גשמי יש סיבה ותוכן רוחני, בעומק הענין יש קשר בין אופי והתוכן של המצות – שהן היפוך החמץ, לעצם גאולת ישראל ממצרים, בבחינת תנאי קודם למעשה. כלומר, שבלא מהות המצה לא תיתכן אפשרות של גאולה.

ההבדל בין חמץ למצה

והביאור בזה, כי הנה, גם המצה וגם החמץ עשויים מקמח ומים. ואף על פי שכמות הקמח והמים יכולה להיות שוה בשניהם, ה"חמץ" נקרא בשם זה כיון שהחמיץ ותפח, והשתנה גודלו – לא משום שהוא מכיל יותר חומר, אלא משום בועות האויר הריקות שניפחוהו והגדילוהו. מה שאין כן המצה, הלא היא משקפת את מה שהיא מכילה באמת, ללא גאוה וללא התרוממות התופחת משקר שאין בו ממש.

מטעם זה, ה"חמץ" וה"מצה" שוים באותיותיהם, לפי שהם מכילים את אותם רכיבים, אלא שהרגל הבודדת של האות ה' תפחה וצמחה ונדבקה בגג, ובכך הפכה לאות ח' (והאות ח'  מסמלת חטא ועוון, שהרי יסוד תפיחתו של הבצק בשקר, בהראותו את עצמו כאילו הוא גדול יותר מבלי שיוסיפו בתוכו קמח או מים). מאותה שעה, לרוב גאוותה אינה מסוגלת להישאר בסוף המילה כמו לפני כן, ולכן היא משנה את מקומה מסוף המילה לתחילתה. ובכך הפכה מ"מצה" ל"חמץ". ואף על פי שמעתה נעים ונוח יותר ללעוס את החמץ, יותר מאשר את המצה, מכל מקום איננו אמת.

אף הגאוה כן היא. שהרי האדם חש את לבו מתרומם מחשיבות, והוא עולז מחמת מעלותיו המדומות. אך מצד האמת, הן בשקר נתגאה ליבו.

(צילום: shutterstock)

זאת ועוד, כשם שהבצק מחמיץ כאשר משאירים אותו ללא עיבוד, והעיבוד אינו מניח לו שיגבה ויתפח, כך הגאוה מתפתחת בלב מי שאינו עובד על מידותיו ומעבדן, ובהיפך, עיבוד המידות מביא את האדם לענוה הראויה.

וכשם שהחמץ מחמיץ את חברו, כך הגאווה מקלקלת גם את שאר המידות, והיא שורש כל המידות הרעות. שהרי מי שמדמיין כי נעלה ונכבד הוא ומחשיב את עצמו בשקר, הרי הוא ממהר לכעוס על שלא מילאו את חפצו, שונא את מי שאינו מכבדו כראוי לו לפי דמיונותיו, מתאווה לכל דבר שמגיע לו לדעתו, ונעשה עצוב ואפילו מדוכא כשאינו משיג את כל חפצו.

יסוד הגאווה, מהו?

ובאמת, יסוד חסרון הגאווה הוא בשקר שבה, שהרי השלימות – רק לאלוקים היא, ואין אדם מושלם. ולפיכך מצינו באיש האמת, משה רבנו, מי שהוא בחיר האנושות וגדול הנביאים, עד שאפילו המלך המשיח לא יגיע למדרגת נבואתו – וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ט, ב), הוא האדם שעליו נאמר (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". נמצא, שכל אדם המתגאה – אך שקרן הוא!

ומכיוון שמידתו וחותמו של הקב"ה אמת, ודובר שקרים לא יִכּוֹן לנגד עיניו, על כן אומר הקב"ה על הגאה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם!" (סוטה ה, א), וכמו שנאמר (תהילים קא, ה): "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" כי רק ה' יתברך – גאות לבש. שכן הגאות עניינה רוממות ושלימות אמיתית, ולפיכך היא שייכת אך ורק לחי העולמים.

הצורך ההכרחי בתיקון מידת הגאווה לפני הגאולה

ואף על פי שהענווה משובחת בכל זמן, והגאווה פסולה ביותר, אולם לפני שמתרחשת גאולה, כגאולת ישראל ממצרים, יש הכרח ממש בתיקון הגאווה ובקניין הענווה כתנאי לגאולה. שכן עניינה של הגאולה הוא גילוי מלכות ה' יתברך בעולם, ואילו הגאווה מטבעה דוחקת את השראת השכינה בעולם (ראה סוטה ה, א), על כן רק על ידי הסרת הגאווה מתוכנו תתאפשר גילוי מלכותו יתברך בעולם.

וזהו ענין ביטול הנחש הקדמוני, שהוא הס"מ ומלאך המוות והשטן והיצר הרע, לעתיד לבוא. שכל אלה אחד הם, ובביטול עניינם ועיקר פעילותם שהיא להעלות ולרומם בשקר את כל מה ששפל באמת, כתאוות העולם, עבודה זרה וכדומה, אזי ממילא "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כאמור בכתוב (יחזקאל לח, כג): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי". וכמו שנאמר (עובדיה א, כא): "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו", וממילא "וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה".

זו היא, איפוא, אחת הסיבות לכך שישראל נדרשו טרם גאולתם ממצרים לאכול מצה דווקא, המסמלת את מידת האמת ללא גאווה ותפיחה מעל הנכון, כדי שעל ידי ההתבוננות במהותה האמיתית יכשירו ישראל את עצמם מבחינה רוחנית לגאולת מצרים.

וכן מצינו לגבי גאולת עולם העתידה לבוא, שהענווה הינה תנאי לגאולה, וכפי שאמרו רבותינו (סנהדרין צח, א): "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל".

ולאחר שקיימו ישראל מצוה זו לאכול מצה ונתכוונו לעקור את יצר הגאווה מלבם, הוטבע על ידי פעולתם זו בטבע הבריאה שבכל חודש ניסן של כל שנה ושנה יורד אותו שפע מזרז גאולה, על ידי מתן האפשרות ביד כל אדם לבער מקרבו בנקל את יצר הגאווה, שהוא שורש כל הקלקולים, הן בבין אדם לחברו והן בבין אדם למקום.

משום כך חודש זה הוא הזמן המסוגל ביותר לגאולה, כמאמר חז"ל (ראש השנה יא, א): "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".

ההבדל שבין המילה 'גּוֹלָה' למילה 'גְּאוּלָה' הוא רק האות א', המסמלת את האל ברוך הוא. לפי שעל ידי שישראל קונים את מידת הענווה, שורה השכינה בתוכם, וממילא יוצאים מ"גולה" ל"גאולה".

ולכן מכל המצוות שנצטווינו לקיימן בחג הפסח, לא נקרא שם חג זה בתורה אלא על שם מצוות המצה, ככתוב (שמות לד, יח): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות לד, יח), לפי שפנימיותה ושורשה של המצה הם הגורמים לגאולה.

וזהו הטעם לכך, שאף על פי שבכל דבר שנאסרנו לאוכלו ולהכניסו לגופנו, לא נצטווינו עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא", מכל מקום בחמץ הוזהרנו לבל יראה ולבל ימצא אצלנו כלל ועיקר.

וזאת, לפי שכל שאר האיסורים אמנם מקולקלים מצד תוכנם ומהותם ולכן נאסרנו באכילתם, אבל צורתם היא צורתם האמיתית. לא כן החמץ, שצורתו שקר ותפיחתו בועות אויר, ואינה תוכנו האמיתי שהוא קמח ומים. והשקר, בגדר "בל יראה ובל ימצא" הוא. ככתוב בעניין השקר בלבד (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר, תִּרְחָק!"

וכך גם הגאווה הצומחת מתחושת שקר, כתב הרמב"ם (הלכות דעות ב, ג) שאף שבכל המידות ראוי לאדם שינהג במידה בינונית, בגאווה אסור לנהוג בבינוניות, אלא יש להתרחק מן הקצה האחד עד הקצה השני.[1] שהרי גם הגאווה השקרית, כמו החמץ, הינה בבחינת "בל יראה ובל ימצא".

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא

והנה, הבריאה נבראה בסוד הכתוב (דברים לב, לט): "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא", ובסוד הכתוב (משלי כד, טז):"שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". כלומר, שבלא מציאות המיתה לא שייכת מציאות ההחייאה, בלא מכה אין רפואה, ובלא נפילה אין קימה. והיינו שמתוך הקלקול בא התיקון, מתוך הצער באה השמחה, ומתוך החושך בא האור.

ומכיוון שאת זה לעומת זה עשה האלוקים, הרי ה"נחש" – שורש זוהמת העולם וקלקולו בחטא אדם הראשון, עולה בגימטריה כמנין המילה "משיח". הוא האדם הנעלה שיתקן וינקה את העולם באופן מוחלט מזוהמת הנחש הקדמוני.

וכן ה"חמץ" המייצג את מידת הגאווה – שורש הקלקולים, הוא היפוך אותיות "צמח", שהוא המשיח. ובגימטריא הוא עולה כמניין המילה "מנחם", שמו של המשיח.

והנחש, שהוא היצר הרע, אשר עליו נאמר (בראשית ג, יד) "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", עיקר תפקידו לאכול ולכלות את מידת הענווה שעניינה עפר, וכמאמר אברהם אבינו ע"ה בענוותנותו (בראשית כח, יז): "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". וכן אנו מתפללים להשיג את מידת הענווה: "ונפשי כעפר לכל תהיה", כי העפר הוא סמל הענווה.

הספר החדש 'ההגדה של פסח עם פירוש' של הרב זמיר כהן

ומה נפלא הדבר שבנוסח ביטול החמץ, שהוא היצר הרע והוא הנחש, אנו אומרים: "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא", שזהו ביטול מוחלט של היצר הרע וקניית מידת הענווה (והדברים מאירים בפרט לדעת האומר "עץ הדעת חיטה היה").

ומשום כך, דווקא חומר היכול לבוא לידי חימוץ – יוצאים בו ידי חובת מצה, וכמבואר בגמרא (פסחים לה, א): "דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח". לפי שדווקא במה ששייך בו ניסיון הקלקול, שייך בו תיקון, והמעלה הינה בכך שהאדם עומד בניסיון ומצליח.

והוא מעניין "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", שרק בדבר ששייכת בו מיתה שייכים בו חיים. וטמון בזה סוד הניסיון לאדם, שדווקא מה שהוא חסר בו, הוא היכול לבנות את כל מעלתו הרוחנית, על ידי שהאדם מתגבר על יצריו. ולכן "ניסיון" הוא מלשון "להרים על נס" (ראה רש"י שמות כ, יז), כי על ידי הניסיון – מתעלה האדם ומתנוסס לתפארה.

* * *

משום כך, הפרשיות הסמוכות לפסח הן פרשיות: ויקרא-צו, העוסקות בקרבנות שבתחילתן נאמר (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה', מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". כי הנה הטעם העיקרי לכך שהבהמה – ולא החיה – ראויה למזבח, הוא משום שהבהמה יש בה ענווה, שתמיד ראשה למטה. ואין הגאה ראוי לעלות על המזבח.[2]

וזהו הטעם לכך, שכל המחמיץ פסול מלעלות על המזבח, ככתוב (ויקרא ב, י): "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'".

עדות הרמב"ם באגרותיו

וראוי לצטט בזה את עדות הרמב"ם על עצמו בשתים מאיגרותיו, למען נדע עד היכן ראוי ועד היכן אפשר לו לאדם להגיע במידת הענווה.

"ודע, שאני משתדל לעשות כל דבר שיש בו מן הענוותנות אף אם הוא עלול להזיקני מאוד בעיני ההמון. וכל מי שהוא רוצה להראות שלמותו בזה שהוא ממעט דמותי, הרי אני מוחל לו! אלה שהראו את הדרך אל האושר  (חכמי ישראל) אמרו: (אם הזדמנו לפניך) אוהב (הזקוק לעזרה) לפרוק (משא מחמורו) ושונא לטעון (משא על חמורו. והרי להימנע מלפרוק הוא צער בעלי חיים, וגם קל יותר לפרוק, ומה גם שמדובר באוהבו), שונא קודם, כדי לכוף את יצרו. וכל מי שרוצה ללכת בדרך נכונה, ילך" (איגרות הרמב"ם מהדורת בנעט עמ' 90).

"ותודה לה', אפילו שמעתי באוזני וידעתי בוודאי שאדם פלוני התכבד בקלוני או בעט בדברי, ואפילו חרף, איני מרגיש ולא מקפיד על זה, אלא אמחול ואסלח" (איגרת לרבי פנחס בר משולם הדיין מאלכסנדריה. תשובות הרמב"ם חלק א, סימן קמ, עמוד כה).

* * *

נמצא שעיקר עבודת חודש ניסן הוא – לקנות את מידת הענווה, אשר היא שורש המידות הטובות ועיקר ביטול היצר, ולעקור את מידת הגאווה ולבטלה יחד עם המייצג החומרי של מידת הגאווה, שהוא החמץ, בהיות שזהו הזמן המסוגל ביותר לדבר זה.

ואשרי המשכיל לפעול דבר בעתו, וזוכה להועיל הן לעצמו, הן לעם ישראל, והן לאוקמא שכינתא מעפרא, על ידי זירוז הגאולה.

לרכישת הגדה של פסח עם פירוש הרב זמיר כהן,לחצו כאן.