אתה חייב לראות: דבר תורה לפרשת מצורע

"בבקשה, הגענו מחיפה, הילדיםחייבים לראות את הגורילה בתנכ"י. הבטחנו להם".

השומר הישראלי נאנח מול החרדי שהגיע עם קייטנת ילדים לגן החיות עשר דקות לפני הסגירה. 'חרדים'... העווה פניו בזלזול.

"כל אלו"... מתחיל השומר לספור. "שבעה-עשר, בלי עין רעה", 'עוזר' לו האב.

"כולם שלך?" שואל השומר נדהם. האב מהנהן לאישור.

"כנסו-כנסו. הגורילהחייבת לראות את זה"...

* * *

כאשר חלילה מתגלה נגע בבית, האדם מזמין את הכהן לראות את הנגע. טרם שיבוא הכהן כותבת התורה: "וציוה הכהן ופינו את הבית". רש"י מביא מחז"ל שהסיבה היא ללמדנו שהתורה חסה על ממונם של ישראל ואפילו על ממון מועט.

ברצוננו להתבונן בדבריו של רבינו עובדיה ספורנו, המבאר יסוד בנפש האדם, הנלמד ממילים אלו. וזו לשונו: "ולא יבוא [הכהן] קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפילה לבעלים". וננסה לבאר בס"ד מהיכן הסיק ה'ספורנו' שזמן ההמתנה ישמש לתשובה ותפילה.

עוניו של רבינו אברהם, ה'אבן-עזרא', ידוע ומפורסם כמעט כמו שמו ותארו. בכל אשר שלח ידו להתפרנס בכדי להרוויח ולהתפרנס בכבוד - כשל, ובדרך כלל אף הצליח במזלו הביש להיות בעל חוב מעסק שכזה...

תלמידיו ניסו מדי פעם להנותו במתנת יד, אך האבן עזרא עמד על דעתו שלא ליהנות מבשר ודם כלל. באחד הימים החליטו תלמידיו להערים עליו, ופיזרו סכום גדול של מעות, בצורה כזו שלא יהיה בו סימן ולא יהיה חייב בהשבת אבידה, על השביל בו עובר רבם מדי יום לפני התפילה. כך ימצא רבם את המעות 'שנפלו מהשמים' ויהיה לו די מחסורו.

אולם לתמיהתם בעת שעבר האבן עזרא במקום, עצם את עיניו והלך כעיוור כשידיו מושטות לפניו. לאחר מכן כששאלוהו על מה שראו, הסביר להם: יצאתי הבוקר בתחושה רעה מביתי על מזלי הביש, אולם התחזקתי בכך שעיוור, למשל, סובל הרבה יותר ממני. רציתי לחוש את טעמו של הסומא ונהגתי כמוהו. כאשר פתחתי את עיני – הייתי מאושר על כך שיש לי זוג-עיניים במתנת חינם מאת הבורא, וכבר לא הציק לי העוני...

(צילום: shutterstock)

נשוב לדברי ה'ספורנו', ונפרט מעט: האדם נדרש לפנות את כל הבית מכל חפציו. המלאכה הזו אורכת זמן לא מועט. לאחר שהוא מסיים שולח הוא אחד מבני ביתו אל הכהן שיבוא. בינתיים הוא מסתכל ימינה ושמאלה - אין כיסא לשבת עליו, אין תמונה על הקיר, אין שום חפץ בבית. הכל מפונה ונקי. חוץ מכתם מכוער על הקיר...

כשאין לאדם במה להתמקד במחשבתו, טבעו הוא שהוא מהרהר במה שכבר עבר עליו, במה שהוא חווה. הוא מביט על הנגע בקירות הבית ומתחיל להרהר בשל מה באה אליו הרעה הזו. לפי ה'ספורנו', הציווי לרוקן ולפנות את הבית, ורק אז לקרוא לכהן – הוא בכדי שבעל הבית יוכרח לעשות חשבון נפש.

דוגמה לכך מצינו במדרש (הביאו רש"י, דברים א, יג): "חכם דומה לשולחני עשיר - כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהה. נבון דומה לשולחני תגר - כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא מחזר ומביא משלו".

דהיינו, השולחני בקי בערכן של מעות. החכם יודע רק להבחין כאשר המעות מועמדות ומוצגות לפניו וקובע את שוויין. אך הנבון מתבונן תמיד במה שבידו ולומד עוד ועוד.

* * *

ההתבוננות הינה טבע בנפש האדם. וכשאדם עורך את חשבון הנפש בעין בלתי משוחדת, כאשר הכל פנוי, הוא יגיע לאמת ויבין שחטא לבורא עולם ומתוך כך ישוב בתשובה. 

אלא שהעולם הזה מזמן לנו בשטף מרוצתו את כל הסיבות שבעולם מדוע לא להתבונן. אנו מנסים כל דבר, מגששים אחרי כל הנאה, 'רק כדי להרגיש איך ההרגשה'... אמרה התורה: בכדי שיוכרח האדם לראות את האמת, יוציא ויפנה את ביתו מכל מיני מפריעים וכך יעמוד מול האמת לבדה וישוב ליוצרו בכל לב.

כף זכות גדושה נמצא מכאן למנהגם של ישראל קדושים, שמנקים את האבק כאילו היה חמץ בפרוס הפסח. שכן בדרך זו, כאשר מפנים את רהיטי הבית מהכא להתם, מפשפשים וממשמשים בכל מדף ופינה, הרי זה סמל לביעורו של החמץ מן הלב, על ידי פינוי הלב מענייני העולם להתבוננות במעשיו.

כאשר הכל פנוי ונקי חייבים 'לראות' את זה...