צרעת כריאליטי טי.וי: הווטסאפ של רהב-מאיר

בין דיבור לגלות
נעים מאוד, פרשה חדשה, פרשת "מצורע". הפרשנים של הפרשה ממשיכים לעסוק בלשון הרע, בכוח הדיבור, במילים שאנחנו אומרים. והנה רעיון שלא עוזב אותי: לאורך ההיסטוריה שלנו, מתברר, אפשר למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות. זה מתחיל כבר בגן עדן. הנחש דיבר לשון הרע (על אלוקים בעצמו), אדם וחווה האמינו לו וחטאו – והעונש היה גירוש. בהמשך, יוסף סיפר לשון הרע על האחים שלו. הוא רץ לאביו יעקב עם סיפורי דיבה על אחיו. התוצאה הייתה ירידה לגלות במצרים.

שנים אחר כך, במדבר, המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל ואמרו שהיא רעה וקשה. התוצאה – עוד ארבעים שנות נדודים במדבר, בדרך לארץ. גם בימי דוד המלך, מספרים לנו חז"ל שבגלל לשון הרע בין הלוחמים והמקורבים של דוד – התפרקה הממלכה ויצאנו שוב לגלות. מה כל זה אומר לנו היום? שחוסן של חברה הוא קריטי להישרדות שלה. שאם חברה מקללת, מטנפת, מביישת, צורחת ומרכלת – היא תתפרק.
ובהמשך לדברים האלה, כתב לי מישהו דבר נפלא: "הדיבור הנכון הוא קוד הכניסה שלנו לארץ ישראל. בגלל הקשר העמוק בין דיבור לבין גלות, היה אומר הרב צבי-יהודה קוק שצריך לחזור הפעם לארץ ישראל ולתקן את הדיבור שלנו, ולכן ה'חפץ חיים' (הרב שקידם את נושא לשון הרע) נשלח אלינו בדור שלפני העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות. ה'חפץ חיים' הרי החיה את הנושא הזה, בדיוק בתזמון ההיסטורי הנכון, כדי לתת לנו כלים לפני השיבה לארץ ישראל, כדי שהפעם נדבר נכון".

מה משמעות הקורבן?
אי אפשר להתייפייף. פרשת השבוע ("מצורע") לא עוסקת רק בדיבור, בלשון הרע, בערכים שקל ונעים לדבר עליהם. היא גם דורשת טקס פיזי יוצא דופן. המצורע, אותו אדם שדיבר לשון הרע, יוצא לתקופת בידוד מחוץ לחברה, ואז חוזר אל הקהילה. ואיך חוזרים הביתה? התורה מתארת גם עשייה מוחשית, הקרבת קורבן. כנראה רק כך יקלוט האדם את חומרת המעשים ויוכל לשוב אל חברת בני האדם.

הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו הנפלא, מסביר כל פרט ופרט בטקס הזה. הנה רק חלק מהדברים: "הפסוקים מתארים את הוצאתו של המצורע מהבדידות ואת חזרתו אל השותפות החברתית. לכן משתמשים בטקס בציפור דרור (שמסמלת אופי בלתי חברתי, שלא מקבל כל מרות) וגם בעץ ארז (שהוא גבוה) ובצמח האזוב (שהוא הנמוך בעולם הצומח). האדם חוזר מכל עולם החי והצומח - אל דרגת האדם. הבהמיות נשארת בחוץ, והוא אמור לשוב כעת אל שליטה מוסרית, ולהגשים אותה מעכשיו בחייו החברתיים. עד עתה הוא היה אדם שחי רק לעצמו, באנוכיות ובהתנגדות לחברה, וזה היה עיקר חטאו. עכשיו עליו לעורר את הלב מן האנוכיות המבודדת, לצאת מן ההשתקעות ברצון עצמו ומן האנוכיות אל הרגשת החובה והאחווה, ולהיוולד מחדש כאדם".
אין היום מצורעים ואין טקסים כאלה, אבל הפסוקים הרבים שמתארים איך מכפרים על לשון הרע – בהחלט יכולים לגרום ליחס רציני יותר למילה המדוברת.

מה למדתי מילדה בת תשע
תכננתי לכתוב, כמו בכל בוקר, על החלק היומי בפרשת השבוע ("מצורע"). רציתי לכתוב על כך שבפרשה רואים התנתקות לצורך התחברות, כלומר ניתוק מהחברה רק כדי להתחבר אליה שוב, באופן משמעותי יותר. אבל אז הגיע הטקסט הבא, עם התמונה הבאה. נראה לי שאין צורך להוסיף כלום:
"שלום סיון, זה גילי אלי. אנחנו משפחה מתל אביב. לא דתיים. שמענו בתכנית שלכם בגלי צה"ל על הרעיון של 'זמנים מקודשים', שבהם יש להניח את הסלולרי בצד. אני לא יודע אם גם הבת שלי, אלמוג, בת תשע, האזינה, אבל ביום שישי האחרון היא הכינה קופסה מרופדת, וביקשה שכולם יניחו את הניידים לפני ארוחת שישי והקידוש. הנה התמונה.

ביקשתי ממנה הסבר וזה מה שהיא אמרה, אז זכות הדיבור לאלמוג: כולם כל הזמן בטלפון, לא מסתכלים אחד לשני בעיניים, לא מדברים ביניהם, לא מתקשרים אחד עם השני. אז חשבתי לקחת לכולם את הטלפונים ולראות מה יקרה, איך הם יתקשרו אחד עם השני. זה הלך די טוב, למרות שלא כולם הסכימו בהתחלה. הרגשתי הבדל מאוד גדול בערב הזה ואני רוצה להמשיך. לדעתי צריך להסתכל אחד לשני בעיניים ולדבר. אני גם רוצה לעשות תחרות סלוגנים, שאנשים ימציאו סיסמאות. למשל: 'כשאני עם האחר – את הטלפון אני סוגר'. בינתיים בקופסה עצמה כתבתי ביום שישי: טלפון הפקד, ושבת תכבד".

מכתב אהבה
פרשת "מצורע" לא הייתה עבורה עניין אקדמי או היסטורי, אלא תורת חיים. בפירושים שלה על הפרשה היא תוקפת את נושא הצרעת מכל כיוון – מוסרי, בריאותי, רגשי, מילולי – והכול מתוך ניסיון להסיק מסקנות לגבינו, כאן ועכשיו.

היום לפני 19 שנים נפטרה פרופ' נחמה ליבוביץ', אחת המורות הדגולות לתנ"ך. בהרבה בקרים מצוטטים כאן פירושים שלה, והבוקר – סיפור-על, שיסביר מאיפה הגיעה האכפתיות הזו שלה כלפי התורה, הירידה לפרטים, הדקדקנות. למה היא התייחסה לפרשת השבוע כאל נושא ברומו של עולם, חיוני וקריטי, שיש להעמיק בו ולבדוק מה אמרו לגביו פרשנים בכל הדורות?
אז הנה הסיפור: נחמה הייתה יושבת בספרייה של האוניברסיטה, מוקפת ערימות של ספרים, עם מבט של סקרנות והתלהבות בעיניים. היא לא ישבה כמו פרופסור מול טקסט מחקרי. היה שם משהו אחר. כששאלו אותה פעם תלמידים למה היא כל כך מתלהבת, היא ענתה: "תחשבו על מכתב אהבה. כאשר אהוב כותב מכתב לאהובתו, היא הרי מתעכבת על כל פסיק. למה כאן הוא כתב ככה, ולמה שם הוא לא כתב ככה, ומדוע כאן מופיע סימן שאלה, ואיזו מילה חוזרת פעמיים? מבחינתי, התורה היא מכתב אהבה שאלוקים שלח לנו. ככה עלינו לקרוא אותה", אמרה וחזרה אל מכתב האהבה שלה, למצוא בו עוד מסרים.

לו קירות יכלו לדבר
לקראת סוף פרשת השבוע מגיע משהו שנשמע ממש כמו מדע בדיוני – צרעת הבתים. אם אדם לא מתנהג נכון בין קירות ביתו, חז"ל מביאים דוגמה של קמצנות קיצונית, של אי-התחלקות בעושר שיש לו עם אחרים) – מתחילה על קירות הבית צרעת, ואז כולם רואים ויודעים זאת כלפי חוץ.(
מה הקשר בין הקיר הפיזי לבין ההתנהגות המוסרית בתוך הבית? הביטוי שחז"ל משתמשים בו הוא: "קירות ביתו של אדם מעידים עליו". זה די נכון. בחוץ אנחנו יכולים להתנהג באופן מסוים, ובתוך הבית – באופן אחר לגמרי. "צרעת הבתים" היא תופעה שלא מאפשרת לצביעות או לכפילות כזו להתקיים.
מעניין שאלפי שנים אחר כך, אחד הפורמטים הפופולאריים בטלוויזיה הוא של בית ובו מצלמות מכל כיוון, שבו כל התנועות והמעשים מתועדים לעיני כל. "צרעת הבתים", להבדיל, דרשה הרבה קודם: "נא להתנהג בהתאם".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949