"בפסח תשמ"ג הגענו סוף סוף לארץ ישראל"

מידי פסח, לאה גינדי יכולה להרגיש היטב מה פירוש 'כאילו הוא יצא ממצרים'. ממצרים היא אמנם לא ממש יצאה – אבל מסוריה, דווקא כן.

לאה נולדה וגדלה בחאלב שבסוריה, אחת מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. יהודים התגוררו בחאלב שכונתה ארם צובה עוד בימי בית שני(!). בית הכנסת הגדול של יהודי חאלב מיוחס ליואב בן-צרויה, שר צבאו של דוד המלך ע"ה ונקרא על שמו.

במחצית הראשונה של המאה הי"ט למניינם, וביתר שאת בתחילת המאה העשרים, עזבו יהודים רבים את העיר והיגרו לבריטניה, לברזיל, לארגנטינה, למקסיקו ולארצות הברית. בכל זאת, למרות ההגירה המאסיבית, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נותרו בחאלב 17 אלף יהודים, כך לפי מסמכים רשמיים.

הוריה של לאה נותרו גם הם בחאלב. האחים והאחיות ברחו לארץ ישראל, אבל לאה – נשארה. היא נישאה לבן דודה שלה, והקימה משפחה ברוכה: היא אם לעשרה ילדים, שכולם נולדו בחאלב. השלטונות, היא מספרת, לא הפריעו להם לחיות חיים יהודיים כהלכה: היה בית כנסת, מקווה, וכל שירותי הקהילה הנחוצים.

הילדים הם אלה שהעלו אותם על מסלול הבריחה מסוריה, אומרת לאה. "אחים שלי, כאמור, הבריחו את הגבול שנים לפני כן. כשהילדים שלו גדלו קצת גם הם רצו לברוח. הילד הראשון שברח לארץ, היה עזרא. הוא היה בן 16. בבית הספר חיכו לו שיבוא לאכול והוא לא הגיע. כך התברר לנו שהוא ברח יחד עם חבר שלו. הם זייפו דרכונים שהיה כתוב בהם שהם גויים ונסעו לביירות בלבנון. מביירות הם הלכו לישראל. אחר כך גם הבת שלי רצתה לברוח". והיא אכן נמלטה עם דודיה כעבור זמן מה.

משפחת גינדי בימים בהם עוד התגוררו בחאלב

בשלב מסוים ניסו לאה ובעל לברוח יחד עם הילדים שנשארו בסוריה. "הגענו כבר קרוב לגבול אבל תפסו אותנו ושמו אותנו בבית הסוהר. היינו שם בערך חודש. זה היה חמש שנים לפני שהצלחנו לברוח".

בתשמ"ג סוף סוף הצליחו להיחלץ מסוריה. "לבעלי נתנו דרכון – סיפרנו שהוא חולה וצריך טיפול רפואי בחו"ל. שיחדנו את מי שצריך וקיבלנו דרכון. כשהזמן התארך והוא לא שב היינו מספרים למשטרה כל הזמן שהטיפול לא נגמר".

למרבה המזל, הבן הבכור שנמלט לישראל, עזרא, הצליח באותה תקופה לשלוח אליהם מבריח מהימן שילווה אותם אל הגבול עם טורקיה. בפורים  תשמ"ג, לאה והילדים שנותרו בחאלב יצאו למסע המסוכן. את פסח הם חגגו בטורקיה, ובאיסרו חג הגיעו לישראל. "זו היתה יציאת מצרים אמיתית".

כשהגעתם לארץ, לאן הלכתם?

"הלכנו לאחים שלי שהיה להם בית בחולון. אחרי ארבעים שנה שלא ראיתי אותם, רציתי לראות אותם. אחרי זמן קצר החלטנו שאנחנו לא רוצים להישאר בחולון. אחד מהאחים שלי אמר לי שהכי טוב לגור בכפר חב"ד. הוא סיפר שהוא היה בכפר חב"ד ו'כולם שם אנשים מאוד טובים. כולם דתיים וכולם טובים', אז החלטנו ללכת לשם". לארץ הם הגיעו רק עם הבגדים לעורם, אבל עד מהרה הסתדרו בדירה קטנה שקיבלו, והבנים התחילו לעבוד במקצוע הצורפות שלמדו בחאלב. "השם עזר והסתדרנו. לא חסר לנו כלום".

איזה מסר היית רוצה להעביר למי שקורא את הסיפור שלך?

"שאין כמו ארץ ישראל".