שופינג כזה תראו רק בשכונות חרדיות

סוג כזה של שופינג עוד לא ראיתם – אלא אם כן התמזל מזלכם ואתם גרים בשכונה חרדית.

ירית הפתיחה לשופינג הזה היא הפרסום על 'המכירה הגדולה'. איך מפרסמים? במודעות במקומונים, בעיקר. המכירה הזו, לא משנה מי מארגן אותה, תמיד תבטיח אותו דבר: מוצרים בסיסיים למדי במחירים הזולים ביותר. ולפני פסח, מי לא צריך מצרכים בסיסיים? ירקות ופרות, מלח וסוכר, נייר אפייה וכוסות לשתייה חמה, שוקולד (זה לא מוצר בסיס?) וקפה.

ואז מגיע השלב השני,  במסגרתו אנשים מתקשרים לקו ההזמנות כדי לבחור מוצרים. (כן-כן! למכירות הללו אין אתר או אפילו כתובת מייל. אם אתם רוצים לקנות דרכן, אתם מוזמנים להתקשר לקו מיוחד שם יוקראו לכם האייטמים המוצעים ואתם תבחרו את המצרכים בהם אתם מעוניינים).

(צילום: shutterstock)

השלב השלישי הוא השלב המרתק באמת, שמצדיק מחקר אנתרופולוגי. בשלב הזה, לכל שכונה חרדית שבה מתקיימת המכירה מגיעה משאית ופורקת מוצרים: ערימות תפוחי אדמה, לצידן ערימות תפוזים, לצידן ערימות שוקולד, וכך הלאה והלאה. המוצרים יפרשו בדרך כלל בחניה ריקה-למחצה או בחצר רחבת ידיים של בניין.

אחרי פריקת המוצרים, הצרכנים יתחילו להגיע. למכירה מוקצבת בדרך כלל חצי שעה עד שעה. בזמן הזה יושבות שתי נערות צעירות בקצה המתחם, וכל מי שמגיע עובר דרכן, אומר מה שמו, מקבל טופס עם רשימת המוצרים שהזמין, ומשלם. אחרי התשלום הוא הולך לאסוף את המוצרים.

כן, קראתם נכון. קודם משלמים, ורק אחרי זה מלקטים את המוצרים שהוזמנו. ולא, אין אף אחד שמפקח עליך לראות שאתה מלקט רק מה שהזמנת. אולי בטופס שלך רשומים רק חבילת פלפלים אדומים ושקית סוכר, אבל אם חשקה נפשך לקחת מהאשכוליות האדומות והכלים החד פעמיים – אין מי שיעצור אותך. אף אחד לא בודק ולא שואל כלום.

פעם אחרי פעם נכחתי במכירות הללו ובכל פעם אני מתפעלת מחדש. אני רואה אנשים עוברים ליד פירות צבעוניים מגרים במיוחד, עוצרים, מציצים ברשימה – מגלים שהפרי הזה לא הוזמן על ידם, ועוברים הלאה. אפילו ילדים צעירים שנשלחו לאסוף את הקניות עומדים בפיתוי. אני רואה אותם עוצרים ליד שוקולד אגוזים משובח, נועצים מבט משתוקק, בודקים את הרשימה, ו...ממשיכים הלאה. אמא לא הזמינה שוקולד אגוזים. ונכון, אף אחד לא ידע אם הם ייקחו...אבל החינוך שלהם מחזיק מעמד גם בלי אף מפקח ששומר את צעדיהם.

הדרך הביתה מהמכירות שווה תצפית אנתרופולוגית בפני עצמה. לרוב הרוכשים במכירות – אין מכונית. לפיכך, כלי הרכב הפופולארי ביותר במתחמי המכירות הוא עגלות ילדים. במקום פעוט, יושבת בעגלה ערימת מוצרים, כשערימה נוספת נוסעת בתא שמתחת לעגלה, וכמה מוצרים זוכים לנקודת תצפית מצוינת מהגגון שנפתח כדי להוות מדף רעוע.

לפעמים, כשאני מסתכלת על הרוכשים שיוצאים ממתחם המכירה כשהם סוחבים בקושי עגלת ילדים עמוסה עד גדותיה, אני תוהה אם צופה מקרי לא היה מרחם עליהם, אם צופה כזה לא היה חושב בשביעות רצון עד כמה שפר גורלו, שהוא יכול להרשות לעצמו קניות בסופרמרקט ממוזג ורחב ידיים, ולקחת את רכישותיו הביתה בבגאז' הרכב.

צופה מקרי כזה, כמובן, יימצא טועה מכל וכל. החרדים שקונים במכירות הרחוב הללו ראויים לקנאה – לא לרחמים.  בכל פעם כשאני רואה את הסדר המופתי השורר במכירה, ההיצמדות האדוקה לרשימות, המוצרים שתמיד מספיקים בדיוק כי אף אחד לא חולם לקחת משהו שלא הזמין – אני מבינה את זה מחדש. בסופרמרקטים המרווחים והממוזגים יש שומר, ואנשי צוות שפוקחים עין על הקונים. אבל את המשך קיומן המוצלח של המכירות השכונתיות החרדיות מאפשר משהו מיוחד הרבה יותר- יראת אלוקים.