דבר תורה לפסח: ומה אומר הבן?

"אני רוצה בבקשה לקבל מידע על שמואל כהן מחדר 208", ביקש הקשיש מהמוקדנית שענתה לטלפון בבית החולים.

"מיד", היה מענה אדיב. "אברר עם הרופא". כמה דקות רחש לחש בקו, והאחות חוזרת לשיחה: "אדוני, ב"ה לחץ הדם בסדר, בדיקות הדם תקינות, ומחר אדון כהן ישוחרר".

הקשיש נשמע מרוצה מאוד. והפקידה ביררה בנימוס: "אתה בן משפחה שלו?"

"לא. אני שמואל כהן", זעף הקשיש. "אף אחד מהרופאים לא מוכן לנדב לי מידע, הייתי צריך להתקשר"...

* * *

ליל הסדר וחג הפסח הוא הזמן הראוי לקיים מצות התורה "והגדת לבנך", הנוסח בהגדה שגור בפי כל: "מוזגין כוס שני, וכאן הבן שואל". ארבע הקושיות נשאלות ואנו משיבים "עבדים היינו". כאן מגיע תורם של ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. המגיד מפרט את שאלת הבנים היודעים לשאול ואת התשובה שמשיבים להם.

ואנו נשאל שאלת תם: מה זאת?

אם אנו מפרטים בעצמנו את ארבעת הבנים שהתורה דיברה כנגדם, ומשיבים בעצמנו תשובה. ולא זו בלבד, אלא שכולנו חכמים ונבונים ובהגדות שלנו (מחוץ לנוסח המקורי) מופיעים גם הבן החמישי והשישי – מה טעם צריכים הבנים לשאול בעצמם ד' קושיות – כשאנו עושים זאת בפה מלא עם השאלה והתשובה שמשיבים לכל אחד?...

רבים מבני הנוער בפולין שלפני השואה יצאו בגיל צעיר לשוק המסחר. העניות הנוראה אילצה הורים רבים לשלוח את בניהם לסייע בכלכלת הבית, אחרת העול הכבד עלול למוטט את הבית. אחד מהנערים חובשי ספסלי בית המדרש, קינא בחבריו הצעירים שיוצאים לעמל יומם בבוקר, מגיעים עם פדיון נאה בסוף השבוע או החודש – כל אחד לפי הסכם עבודתו, ומגישים אותו להוריהם בחדווה של עמל. גם הוא חפץ בזאת.

ממחשבה למעשה, סגר את הגמרא, נעמד באחת החנויות והפך שוליה לסוחר. לא עברו יומיים, והאב התוודע למעשי הבן. הוא הורה לו לחזור לבית המדרש, איים ברע ושידל בטוב – ומאומה לא עזר. הבן נחוש היה בדעתו לעמול לפרנסה, ולעזור לאביו בהוצאות.

באותם הימים הגיע הגה"ק רבי ישראל מאיר מראדין ללודז', עירם. נטל האב את בנו ועלו אל הכהן הגדול בכדי שיורה לבנו לשוב ללמוד. טוב לאב תורת פיו מאלפי זהב וכסף. שטח האב את טענותיו באזני ה"חפץ חיים", ובטוח היה שעל אתר יניד החפץ חיים בראשו לאישור ויאמר לבן שהאב צודק.

אך רבה של ראדין, רוח אחרת הייתה עמו. "ומה אומר הבן?" שאל בְּרֹךְ. עיניו הטובות ליטפו את הבן ועודדו אותו לפתוח ולספר בקול רועד את הסיבה שהניאה אותו למעשה זה. הוא תיאר את הסבל והדחקות, העוני והמחסור. לבו דואב על הוריו הנאנקים וחפץ הוא לסייע בפרנסה.

רבי ישראל מאיר שמע, אישר. החמיא לבן על לבו הטוב ומוכנותו לסייע בבית. ואז הסביר במתק: "ראה בני, הניסיונות בחוץ הינם אדירים. אביך מחויב על פי דין תורה להביא פרנסה לביתו ומשפחתו, אין לו ברירה אחרת. אך אתה אינך מחויב בדבר, ואסור לך להכניס את עצמך לניסיון. שוב אל בית המדרש ומשמים תראה ברכה בעמלך הרוחני".

והבן שב, בעיניים בורקות. גאון ישראל הבין ללבו...

דומה שמסר זה כדאי להחדיר בילדים בכל עת. גם כאשר השאלות והתשובות כתובות בתורה במפורש, גם כאשר המעשה שלפנינו נהיר בחינוך, אין לנו "להנחית" אותו עליהם. קודם יש לשמוע, "ומה אומר הבן?" שישאל את השאלות, שיקבל את תחושת ההקשבה.

בהמשך אנו נרחיב ונבאר לכל ילד כפי שאלתו, כפי הבנתו. אך החשיבות העיקרית היא תחושת המרכזיות של הבן. הוא לא "אובייקט" שצריכים "לומר", כי כתוב בהגדה...

* * *

הרעיון שאמרנו בנוסח ההגדה הינו בדרך אפשר. אבל בפה מלא נוכל לומר שהוא נוגע לכל אחד מהסובבים אותנו בחיי היום יום. אף אחד לא אוהב את תחושת הרופאים המסתודדים, ולא מערבים את הפציינט עד שהוא נאלץ לברר באנונימיות על מצבו...

גם כאשר ברור לנו שהעומד מולנו: בן/ אח/ גיס/ קרוב/ שכן – שגה בהתנהלותו, אם נברר קודם כל מדוע הוא פעל כפי שפעל, בוודאי שנרוויח רווח כפול. אם הוא חכם סביר להניח שיראה ששגה ויודה בטעותו, הוא יעריך על שלא ביישנו אותו בהצגת הטעות. אף אם נצטרך להראות לו ששגה, עדיין תחושת ההקשבה תעביר את הביקורת בצורה רכה יותר.

"חכם", נותן לשני אפשרות להסביר קודם, "מה הוא אומר"...