רב ששרד את השואה, משחזר את ליל הסדר שחווה במחנה ההשמדה

סיפור מרתק על ליל הסדר במחנה ההשמדה, שסיפר הרב ניסן מנגל - רב קהילה בקרוהן הייטס שבניו יורק - אשר שרד את השואה האיומה כילד:

"היה זה ערב רגיל ככל הערבים. שכבנו על הדרגשים - 1,200 אסרים יהודיים דחוסים בצריף אחד, כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה שהיום פסח! כיצד ידעו שהיום חג הפסח? הרי לאיש מאיתנו לא היה לוח שנה או כל קשר עם העולם החיצון. בבואנו למחנה, הנאצים הפשיטו אותנו עירום ועריה ולקחו מאיתנו את כל חפצי הערך שלנו. עד היום איני יודע מיהו זה שחישב את הימים עד כדי כך שידע בוודאות שהיום זהו חג חירותנו. 

"לעולם לא אשכח את התגובות של אסירי המחנה, מרגע שנודע הדבר: כאילו נכנסה בהם רוח חיות חדשה, קפצו כולם מהדרגשים והסתופפו יחדיו במרכז הצריף, ואני ביניהם. אמנם מצות, הגדות ושאר סימני החג לא היו לנו, אך החלטנו לקיים את הסדר ויהי מה. סיכמנו שכל אחד יגיד קטע קצר שזכור לו מההגדה, והאחרים יחזרו אחריו.   

"אמנם אני הייתי הכי קטן, סך הכל בן 10, אבל בקול גדול קמתי, הרמתי את ידיי אל על וצעקתי בקול בוכים: 'טאטע, איך וויל ביי דיר פרעגן די פיר קשיות' שפירושו 'אבא, אשאל אותך את ארבע הקושיות'. והמשכתי לדקלם את 'מה נשתנה הלילה הזה...?', כשכל האסירים חוזרים גם הם אחר דבריי, איש איש חש את העבדות הפרטית שלו במחנה. 

אילוסטרציה: שאטרסטוק

"פתאום נפתחה הדלת, וקצין אס אס נכנס פנימה וצעק: 'מה קורה פה? מה ההתקהלות הזו? חזרו מיד למיטות שלכם'. חזרנו לדרגשים בבהלה, והעמדנו פני ישנים אך משאך נסגרה הדלת אחריו, והקצין לא נראה עוד באופק - קמנו כולנו והמשכנו באמירת ההגדה בקול שירה. הקצין המשיך בסבב הביקורות שלו, אך כשסיים ורצה לצאת מהמחנה, שוב שמע את קולות שירתנו ונכנס כרוח סערה אל הצריף שלנו. 

"הוא היה אדום מרוב כעס, ואיים עלינו שוב ושוב שלא נצא מהמיטה ושאם נעז להמרות שוב את פיו - יירה בכולנו. תקופה קצרה קודם לכן, לכבוד יום ההולדת של בנו בן ה-16, העניק לו הקצין הנאצי מתנה 'מיוחדת' במינה: ירי בחץ וקשת, כשהמטרה היא לא אחרת מאשר עיניהם של ארבעה יהודים תמימים, שהועמדו מטרים ספורים לפניו. הבן השתעשע, והיהודים נהרגו במקום.

על כן, כשאיים עלינו - ידענו שהוא מסוגל לממש את איומיו בצורה הגרועה ביותר. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא הסכים לציית. לא הערב. לא בסמליות הרבה שיש בחג הזה, עבור כל יהודי ויהודי. כשיצא הקצין מהצריף, המשכנו לשיר את קטעי ההגדה שזכרנו מבית הורינו. איש איש נושא את תפילתו האישית לפני בורא עולם".

ואז הגיע 10 בלילה, שעת כיבוי האורות. "גם בצריף שלנו שררה עלטה מוחלטת, אך בעזרת אור קטן ומעומעם, שדלק גם בלב של כל אחד מאיתנו, המשכנו בשלנו. בשעת לילה מאוחרת הגיע הקצין כשהוא קוצף כולו, והתחיל לצעוק ולגדף אותנו. היה ברור שכגודל הכעס, כך תהיה גודל הנקמה שיקום מאיתנו. וראה זה פלא: למרות הכל, הקב"ה השיבו על עקבותיו, מבלי שייגע בציפורן הקטנה של מי מאיתנו. 

"הסדר המיוחד שלנו נמשך עד ארבע לפנות בוקר - שעת היציאה לעבודה. אף אחד מאיתנו לא ישן באותו לילה, אך למרבה הפלא - כולנו עבדנו בשמחה ובמרץ ביום שלמחרת. עד עצם היום זה אני חושב לעצמי: 'יחד עמי היו קרוב ל-1,200 איש, בצריף. רבים מהם היו יהודים שהגדירו עצמם כיהודים לא מאמינים, אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה שלנו, היות ואנחנו מסכנים את חייו. כל אחד הסתכן, תרם את חלקו ושילם מחיר שעלול היה לעלות בחייו!!!"

רואים אתם, מה זה נשמה של יהודי? גם ברגעים של סכנה, מוכן למסור נפשו ולו רק כדי להרגיש את התחושה הנעלה של הנשמה המאירה שבתוכו. "למרות הכאב והזוועות שחווינו, לראשונה מזה ימים רבים חשנו שהנשמה שלנו משוחררת באמת".