משעבוד לגאולה

הוא היה בחור צעיר בן 25, חי במרכז רוסיה, ניהל בית ספר, למד באוניברסיטה, גדל בבית יהודי, אך לא ידע מאום על יהדותו. הקשר שלו לעם התבטא במעט פעילות מחתרתית, בקריאה לפתיחת השערים ומתן אפשרות עלייה לארץ.

האם היה בביתך סממן יהודי כלשהו?

"יחסית למה שהיה ברוסיה באותה תקופה הבית שלנו היה בית יהודי מאוד. אמנם לא שמרו מצוות, אך הוריי באו מבתים של שומרי מצוות. אבי סיפר לי כמה הוא מתגעגע לשבת. הוא זכר את השבתות שחווה בבית הוריו כשהיה ילד. ההכרה היהודית הייתה חזקה. לא היה שייך אצלנו נישואי תערובת. היינו גאים מאוד ביהדותנו.אני זוכר שסבתי ע"ה הייתה מקפידה שנברך על פירות חדשים "שהחיינו". זו הייתה הברכה היחידה שהכרנו ואמרנו. סבתא הקפידה על כשרות, ולכן לא אכלה בביתנו. היא דאגה לשחיטה כשרה, אף על פי שקשה היה מאוד להשיג שוחט בימים ההם.בגיל מסוים לימדו אותי אלף בית... בבית הייתה אווירה יהודית וגאווה יהודית. הוריי היו ידועים בעיר בה גרנו. אמי הייתה רופאה, היה מהנדס ראשי, ובכל זאת הם דברו ביניהם גם ברחובה של עיר באידיש. אני התביישתי בזה, אך הם היו גאים להיות יהודים דוברי אידיש. עם הגאווה הזאת גדלתי והתחנכתי. מגיל שלוש אני זוכר את הדודים – אחיה של אמי ואשתו חנה ויעקב פוחיס, שהיו בכלא הסובייטי מכיוון שנחשבו ל"פעילים". הם סיפרו לי שנתפסו כיוון שערכו את ליל הסדר בביתם, ונאשמו על כך שאמרו "לשנה הבאה בירושלים". אחרים טענו שהם שתו לחיים לכבוד יום העצמאות הישראלי... בכל מקרה הם ישבו שנים ארוכות בכלא. הכלא והדיבורים עליו היו חלק משגרת חיינו. היה הרבה פחד. כשנגזרה גזירת הרופאים אמא פוטרה מהעבודה, וקבלה אותה בחזרה רק כשסטלין מת. זו הייתה האווירה בה גדלתי ועברתי את שנות ילדותי".

מתי נתפסת?

"נתפסתי ב- 1972. הייתי בעיר קייב, ובאתי להתלונן שמעכבים לי את היציאה לארץ. אני זוכר שבאותו היום שבו נאסרתי הגיע ניקסון, נשיא ארה"ב, לברית המועצות לביקור אצל ברזנייב".

והוא הגיע בדיוק באותו יום לקייב.

"הק.ג.ב משום מה האשימו אותי שהייתי ציוני פעיל, לא הייתי פעיל פוליטי. למען האמת, הדבר היחיד שעשיתי היה קריאה לפתיחת שערי ברית המועצות, אך זה הספיק להם. ישבתי בכלא עד 1975".

מה היה העיסוק שלך באותן שנים?

"הייתי מנהל בית ספר במולדביה בכפר נחשל. זו הייתה חטיבת ביניים שמנתה שמונה כיתות".

ספר לנו קצת על תנאי המעצר... האווירה, הקשיים...

"ברוסיה הכלא הוא מחנה עבודה, עבודת פרך. עובדים מינימום תשע שעות ביום עם הפסקת צהריים קצרה במשמרות יום ובמשמרות לילה לסירוגין . אני הייתי במחנה עבודה ברגנסק. עבודת הפרך הייתה ייצור חלקי מתכת למכונות חקלאיות כמו קומביינים...  אם מישהו היה מתעייף ומפסיק לעבוד לא היכו אותו, פשוט הכניסו אותו לצינוק. צינוק בבידוד היה קשה יותר מצינוק בלי בידוד. בלי בידוד ישבת עם שבעה אנשים והיה יותר קל, מפני שעם האנשים יכולת לדבר... החדר התחמם קמעה מהבל גופם, והכי חשוב – בעזרתם אפשר היה להוריד את דרגש העץ ששימש כמיטה, מה שאי אפשר היה ליחיד לעשות כשהוא היה בבידוד. הוא היה נאלץ לישון על הרצפה. בחורף היה נורא קר בצינוק ובקיץ חם עד כדי שבשביל לנשום היו האסירים שוברים את הזגוגיות של החלון. כעונש על כך, היו משאירים את הזגוגיות השבורות בחורף. רק כשהתחיל שלג כבד לרדת היו מתקנים אותם. אוכל קיבלו יום כן ויום לא. ביום שבו קיבלו אוכל, קיבלו נוזל דליל זכר למרק... הנוזל הובא בספל אחד שעבר מפה לפה. כל אחד היה צריך ללגום מלוא לוגמיו, על מנת להתגבר על קרקורי בטנו הרעבה, ולהעביר לחבריו. למחרת הביאו רק מעט לחם ומים, וכך לסירוגין. כשהייתי בבידוד בצינוק נהגתי לבצע תרגילי מחשבה מסובכים, להגות בעניינים פילוסופיים, ולשנן שירים וקטעי ספרות בעל פה. זאת כדי לשכוח את מצבי ולעסוק בעניינים רוחניים יותר. לעיתים הייתי מסתובב בתא זמן ארוך כדי לעייף את גופי ותיפול עליי תנומה. זכיתי לבלות פעמים לא מעטות בצינוק. פעם אחת יזמתי שביתת רעב. התקנון בכלא הוא שמהיום השמיני לשביתת הרעב מאכילים את האסיר בזונדה וכובלים את ידיו ורגליו שלא יתנגד. גם לי עשו את זה... לאחר מכן היו החברה צוחקים על גופי השקוף... הייתי חלש מאוד אחרי שביתת הרעב ואלמלא התערבותו של הפרקליט, שהתערב בגלל פעילות של אצילה איתן (יפורט בהמשך), מי יודע אם היו מפסיקים להציק לי. במהלך תקופת שהותי בצינוק עודכנתי שבישראל פרצה מלחמה – מלחמת יום הכיפורים. הרוסים סיפרו כיצד טנקים סורים חדרו לארץ... דאגתי מאוד וכך כל היהודים שהיו בכלא. כשהעבירו אותנו מקום, פגשתי חבר בשם גריק פרלפצקיתוב. גם הוא היה אסיר ציון. שאלתי אותו מה חדש במלחמה בארץ, והוא אמר לי שהוא לא יודע, אך זה שכלי התקשורת בברית המועצות הפסיקו לדווח עליה זה סימן טוב. שמחתי. ידעתי שאכן זה סימן טוב. את גריק אני מנסה לאתר עד היום, אך לצערי לא הצלחתי. אולי בזכות הכתבה הזאת מישהו יעדכן אותי היכן הוא...".

מה היו תחושותיך בכלא?

"הדבר הכי עמוק שהתברר לי שם ללא ספק, זה שיש עליי השגחה פרטית. אני יודע היום ששם התחלתי להיות יהודי מאמין. אז לא ידעתי מה זה, אך הרגשתי בבירור ששומרים עלי ומגנים עליי מלמעלה. כל מיני אירועים קטנים וגדולים שונו בדקה התשעים לטובתי, ובדרך ממש ניסית. זה חמם לי את הלב ונטע בי תקווה ואמונה".

אולי תספר לנו על מקרה אחד שנבין יותר

"יום אחד נשברתי. הרגשתי שאין לי כוח לעמוד על הרגליים. הייתי חלש, הרגשתי חולה, וביקשתי ללכת לרופא על מנת שישחרר אותי מהעבודה. לרוע מזלי לא היה לי חום (אין לי חום אף פעם גם כשאני חולה רציני), ולפי התקנון של הכלא מי שאין לו חום לא נחשב לחולה... הייתי אמור לצאת למשמרת הלילה. היה קור אימים והרגשתי בכי רע. נרדמתי ב- 10 בלילה וב-12 העירו אותי לצאת למשמרת. נשארתי במיטה, לא יודע מה יקרה איתי. הפרוצדורה הרגילה הייתה לעמוד במסדר של חמישיות. היו סופרים אותנו ורק אחר כך התחילו להוציא חמשיות החוצה. כאמור, באותו לילה שכבתי חולה בלי אישור מהרופא, וחרדתי ממה שיקרה לי. לפתע ופתאום נשמע צרור ממכונת ירייה. קמה בהלה והמולה והחליטו להחזיר את כולם למחנה. הרגשתי שחיי נצלו בנס באותו הלילה, וזו הייתה תחושה חזקה שמשגיחים עליי מלמעלה. אחר כך התברר שהסיבה ליריות היה מאבק שפרץ בין שתי קבוצות של אסירים. הם נלחמו זה בזה בעוצמה שמשמרות הכלא החלו לירות. למפרע, התברר שהשמחה שלי הייתה לשווא, מפני שכל "נותני החסות" שלי הובלו בעקבות המרד למחנות אחרים ונותרתי לבד. בכלא היה חשוב מאוד להשתייך לקבוצה כלשהי, כי הקבוצה הגנה על הפרט. אם לאו, הוא היה חשוף לפגעים מהפושעים ומהשלטונות. לקבוצה נתנו את הכינוי "משפחה". מי שהייתה לו "משפחה" שרד. גם לי הייתה "משפחה" שהגנה עליי – חמישה לא יהודים ושני יהודים היו בקבוצה שלי, והם הגנו עליי מאוד מהאחראים לעבודה ומאסירים אחרים. כשהופרדתי מהם הגעתי למצב איום ונורא. בשבילי זו הייתה התקופה הכי קשה. עד כדי כך הייתי במצב של יאוש, שהעזתי לצעוק על האחראי שאני מופלה לרעה בגלל שביקשתי לעלות לארץ ושיש לי השכלה גבוהה, ובכל זאת נותנים לי עבודה קשה כמו של כאלה שלא למדו כלום. לא היה לי מה להפסיד... כל כך הייתי בייאוש. וראה זה פלא, הצעקות עזרו וכך קיבלתי עבודה של אחראי בקרה, עבודה הרבה יותר קלה ומכובדת. פגשתי חבר שסיפר לי שגם לו הייתה חסות של "משפחה", ובמעבר לכלא איבד אותה איכשהו. הוא הגיע לכלא החדש, התנכלו אליו אסירים פושעים, והתכוונו להתעלל בו. לתדהמתו, אסיר גוי שלא הכיר חצץ בינו לבינם, ובידו כף של מרק שהשחיז את הידית שלה עד שהפכה לסכין חדה. הוא אמר שמי שיעיז להתקרב ליהודי – יישחט. כך החבר שלי היהודי והאסיר הגוי ישנו במשמרות, כשכל פעם הסכין שלו עוברת לשומר... זו רק דוגמה להשגחה פרטית שחווינו שם בתור יהודים. מה פתאום שגוי זר יגן על יהודי שלא הכיר מעולם, ועוד בחירוף נפש???".

בכל התקופה הזאת מישהו נלחם למענך כמו שנלחמו למען אסירי ציון אחרים?

"כן. זו היתה אישה אחת בשם אצילה איתן, ממושב עין ורד ליד תלמונד, שהייתה לוחמת בפלמ"ח. מעולם לא הכרתי אותה לפני כן, אך היא ובעלה הרעישו עולמות למעני. הם פשוט החליטו לאמץ אותי ולפעול לשחרורי. הם הדפיסו גלויות עם תמונתי ועם סיפור חיי, וביקשו שישחררו אותי. ערכו הפגנות באוסטריה למעני, נשאו שלטים עם קריאות לשחרורי, כתבו עליי בעיתונים, עד שבאמת קיבלתי את השחרור ואת הזכות לעזוב את רוסיה בתוך ימים ספורים".

ידעת שהם פועלים למענך?

"בתחילה כשהייתי בכלא לא ידעתי בבירור, אבל הרגשתי. פעם, אחרי אחת משביתות הרעב שעשיתי, הגיע אליי פרקליט של המחוז לביקור. הוא הגיע בגלל בקשה ממשרד החוץ להתערב ולבדוק מה מצבי. מאז התנהגו אלי יותר יפה, אז הבנתי שכנראה מישהו מבחוץ פועל בשבילי. אחר כך התחלתי לקבל מהם מכתבים. הם תיקשרו איתי ברמזים, ולמרות שהייתה צנזורה, הם הצליחו להערים על הרוסים ולהעביר לי אינפורמציה חשובה. הם גם פרסמו בעיתון מעריב כתבות עליי בזמן שישבתי שם בצינוק.  כשעליתי לארץ הוריי ואשתי, שאז הייתה ארוסתי, היו גרים בה. הגעתי למושב עין ורד, ובתוך שלושה שבועות ארגנו לנו חתונה... חתונה ברוח הימים ההם – קונצרט שירי מולדת ישראליים (שלמעשה היו שירים רוסיים). הרב של תלמונד ערך את הקידושין. קיבלו אותי יפה והתחלתי לחפש את עצמי".

כשהגעת לארץ הרגשת שזו הארץ שחלמת עליה ושבגללה נאסרת?

"לא, ממש לא.פגשתי פה בבירוקרטיה איומה, עוד יותר גרועה ממה שהיה לנו ברוסיה. נרשמתי ללמודי דוקטורט בספרות. ההורים ובני המשפחה קיבלו עבודה והיו מסודרים, אבל מבחינה כלכלית, עד כמה שזה אבסורדי, היה לי קל יותר בכלא הסובייטי מאשר פה בארץ, וזה תיסכל אותי".

איך התמודדת עם האכזבה הזאת?

"עברתי כל כך הרבה, שיכולתי לספוג את זה... אחרי כשנתיים בארץ הייתי כבר דתי לאומי. החלטתי ללמוד ספרנות והתחלתי לעבוד בזה".

היו תקופות יפות בארץ שאתה זוכר אותם לטובה?

"לצערי אני יכול לומר, שמבחינתי התקופות הטובות ביותר בארץ היו בזמן שהיו מלחמות. רק אז הרגשתי בליכוד שלנו כעם, וחשתי שאנחנו מאוחדים ואוהבים אחד את השני. אני זוכר שבאחת המלחמות נכנסתי לסופרמרקט בנהריה. אישה אחת שראתה אותי עם המדים באה אלי ונתנה לי 100 ₪. סרבתי לקחת ואמרתי לה שאני לא צריך, אז היא התחילה לבכות: "תיקח", אמרה, "אתה נלחם בשבילנו אז תיקח את זה...". סולידריות כזאת פגשתי רק בתקופת המלחמות.יש עוד משהו שעשה לי טוב – כשהייתי מגיע למקומות בהם לא היה ריח של יהדות, ופתאום ראיתי חיים קהילתיים של דתיים וחרדים. הורי גרו בנהריה. אני זוכר אז בקושי היה אפשר למצוא מניין של דתיים לאומיים. היום בנהריה יש כל כך הרבה חרדים – ממש קהילה שלמה. אותו דבר קרה לי כשחזרתי לעיר הולדתי "קינשמה" לפני חמש שנים. עיר שלא היה בה שום דבר יהודי, ואפילו ילדים יהודים לא היו בה – רק מבוגרים. בגיל עשר ראיתי בפעם הראשונה בחיי ילד יהודי שבא לבקר בני משפחה בקינשמה. לפני חמש שנים כשביקרתי בה, פגשתי קהילה יהודית חרדית וחיי דת מאורגנים... זה נפלא.  עוד פינה חמה בלב יש לי לקיבוץ חניתה. היו לנו קרובי משפחה שכאשר עלינו לארץ אירחו אותנו בראש השנה הראשון בארץ, ולאחר מכן עוד פעמים רבות. אנשים טובים, ויש לי פינה חמה בלב בשבילם. אני אוהב אותם וחש קרוב מכל הבחינות אל האנשים האלה. המשכתי לשמור איתם על קשר גם בתור חרדי".

מה קרה איתך מבחינה דתית ואמונית מאז שעלית לארץ?

"כמו שאמרתי, בכלא התחלתי להאמין בה. בארץ התחזקתי, התחלתי ללמוד והפכתי לדתי לאומי. רציתי לגור בהתנחלות אך אשתי סירבה. כשגיליתי שיש שם תורנות למשמרות לילה נכנעתי לה... זה היה דבר שלא הייתי מסוגל יותר לעשות לאחר מה שעברתי בכלא הסובייטי. חבר שלי, שגר באחת ההתנחלויות, מיכאל (מישה), נהג לבוא ללמוד איתי חומש רש"י. הפירוש של רש"י ריגש אותי מאוד. אני, שלמדתי ספרות וכתבתי סיפורים, גיליתי עולמות מדהימים במדרשי חז"ל. זו הייתה הפעם הראשונה בה גיליתי איזו תרבות עשירה ומעמיקה יש לנו... כך התחילו הצעדים שלי בשמירת תורה ומצוות. למדתי במכון מאיר, ואחר כך עבדתי כספרן במכללה בירושלים. עבדתי שם כשנה. ימים ספורים לפני שאמור הייתי לקבל את הקביעות שלחו לי מכתב פיטורין. זה נוהג שקיים במקומות עבודה רבים בארץ, לצערי. כך שוב מצאתי את עצמי מחוסר עבודה, אך הפעם לזמן ארוך. מישהו הציע לי לעבוד כספרן בבית המשפט המחוזי ברחוב צאלח א-דין. זה היה גוב מצויין בכל קנה מידה ישראלי. הייתה לי משכורת טובה, זכויות סוציאליות, ולא הייתי צריך לעשות כלום. פעם או פעמיים ביום הגיע שופט לעיין בספרים, ואף אחד מהם לא ביקש את עזרתי. יכולתי לשבת בעבודה הזאת עוד שלושים שנה, אך לא רציתי. הרגשתי נורא עם עצמי – אני לא עושה כלום ומרוויח כסף, זה לא הסתדר לי. חיפשתי אתגר אחר ועזבתי.  מקום העבודה החדש היה בית-ספר אורט, שליד האוניברסיטה בגבעת רם. בניתי ספריה חדשה, ובשבילי, לייצר את הקטלוג ושאר הדברים הנלווים היה אתגר מצויין. לאחר זמן מה שלחו מישהו שיעזור לי. הוא הגיע לספריה, ומהרגע שנכנס עד שיצא היה מדבר בטלפון. לא הסתדרתי עם מוסר העבודה הירוד הזה. הוא לא עזר לי ולמעשה היה מיותר לחלוטין. ברוב טיפשותי ותמימותי נגשתי לממונים ואמרתי שאני לא צריך את עזרתו, ומבחינתי אין צורך במסייע. הם זימנו אותי לשיחה ואמרו לי: אצלנו כל אחד יודע שבשנה הראשונה, עד שהוא מקבל קביעות, הוא יושב בשקט.... שום תלונות... שום הערות... רק פתחתי את הפה וזה לא התאים להם. ניסיתי להסביר, אך כלום לא עזר לי והם פיטרו אותי. נשארתי שוב בלי עבודה".

מתי זה היה?

"זה היה חמש שנים לאחר שעליתי לארץ. ישבתי בבית, ואז הכרתי את סיפורי רבי נחמן. אני לא חסיד ברסלב, אך התעניינתי בזה והחלטתי לתרגמם. ביום שסיימתי לתרגם קיבלתי צו 8. גוייסתי מפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. במלחמה הזאת הפכתי לנכה צה"ל, אך גם זה היה לטובה. בתקופות שהיו לי קשיים כלכליים, העובדה שהייתי נכה צה"ל, סייעה לי לשרוד.המלחמה הסתיימה, דמי האבטלה נגמרו, ועבודה לא מצאתי. הייתי ממש מיואש. הלכתי ברחוב גאולה בירושלים ופתאום ראיתי שלט "יד לאחים". לא היה לי מושג על הארגון ופעילותו. הבנתי את השם על פי המשמעות המילולית שלו, שהם מושיטים יד עוזרת לאחים. נכנסתי וסיפרתי להם שאני ספרן על סף ייאוש במצב קשה, ומחפש עבודה. הם עזרו לי, ושלחו אותי לספריה הלאומית בגבעת רם, שם קיבלו אותי מיד לעבודה בביבליוגרפיה. הייתי מאושר – ספריה רצינית, עבודה בביבליוגרפית – כל מה שאני אוהב. הייתי אמור להתחיל לעבוד ביום ראשון. הונפק לי כרטיס עובד אישי, וחכיתי בכליון עיניים לבואו של יום ראשון. במוצש"ק קיבלתי טלפון. מישהו מהאוניברסיטה התקשר ואמר שהם עוברים עכשיו תקופת התייעלות ולכן לא יוכלו לקבל אותי כעובד חדש למערכת."לך זה בטח לא משנה" אמר האיש... "אתה לא התחלת לעבוד אז זה לא נורא..."הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ביום ראשון לקחתי בידי את התרגום של סיפורי ר נחמן ויצאתי לעיר, אולי אמצא משהו... פגשתי את ר יגאל פולישוק, ראש כולל ותלמיד חכם מפורסם. הוא שאל אותי במה אני עוסק, ואמרתי לו שאני מתרגם. הראתי לו את הספר הוא אמר לי "לך לברסלב, הם בטח ישמחו לקנות ממך". מיד כשנכנסתי לחנות והתחלתי להסביר נכנס הרב דורפמן. הוא שלט בשפה הרוסית וכאשר הקראתי לו חלק מהסיפורים הוא חתם איתי חוזה במקום.

לבסוף, הספר לא יצא לאור בזמן ההוא, אך המשכתי לתרגם את רבי נחמן, בתקווה שיקנו ממני את התרגום. בשלב מסויים הבנתי שאם כל הניסיונות שלי להתפרנס הסתיימו בדרכים מוזרות, עלי ללכת לכולל וללמוד... וזה מה שעשיתי. נרשמתי לכולל חדש שנפתח בדיסקין, ובעקבות הלימוד בכולל הזה התחרדתי. בכל הסיפור הזה אני רואה את ההשגחה הפרטית, איך מן השמיים ניהלו אותי שאתרגם את תורת רבי נחמן ותורת הגר"א. לעולם לא הייתי מגיע לזה אם הייתי מקבל עבודה קבועה בתור ספרן, כך שכל הגלגולים שעברתי הם שהביאו אותי לייעודי. אני זוכר שפעם הציעו לי משרה של סגן מנהל בבית ספר לילדים רוסים. המנהל היה יהודי רוסי, הוא קרא את הביוגרפיה שלי ולא מצא חן בעיניו שעברתי כל כך הרבה עבודות. "אתה אדם לא יציב", אמר. ניסיתי להסביר לו שכל מה שקרה איתי בעבודה לא היה יוזמה שלי... אני הובלתי כך מלמעלה. הוא לא הבין. אמרתי לו אני מתגורר כבר 28 שנים באותה דירה, ושהוא עבר בזמן הזה הרבה דירות, אז מי לא יציב?... אבל גם זה לא עבד. הוא היה בטוח שזה משהו באופי שלי... רק אני ידעתי שזה רצף של השגחה פרטית שהביאה אותי לדבר הכי טוב מבחינתי – ללמוד תורה ולתרגם דברי חכמים.הייתי מקושר באותה תקופה לרב ברדקי זצ"ל והוא הכיר לי את תורת הגר"א, שמאוד הלהיבה אותי. היום מתרגם את פרוש הגר"א על הנ"ך לרוסית. גליתי, ואני מגלה, כי יש דברים רבים המשותפים לרבי נחמן ולגר"א. לפעמים אני מוצא רעיונות זהים אצל שניהם. ב- 1989 פתחתי בעזרת "יד לאחים", ואחר כך בעזרת "לב לאחים", מרכז קהילתי לעולים בנווה יעקב. ארגנו חוגים, שיעורי תורה, פרשת שבוע ומשניות. זה היה מרכז פעיל מאוד שהלך והתרחב. בהמשך הוספנו שיעורים לעולים מבוגרים מרוסיה".

מדוע כל המרכזים הללו נסגרו, ומדוע כל הארגונים הפסיקו את תמיכתם?

"חבל שכל הארגונים הטובים הללו – "יד לאחים" ו"לב לאחים", שעזרו כה רבות לעלייה, הפסיקו את פעילותם. נכון שהפעילות הופסקה כאשר התברר כי רבים מהעולים היו גויים, אך בגלל זה הפסידו יהודים רבים את התמיכה, העזרה, הליווי וההדרכה בשלבי החזרה בתשובה, וחבל. מי שהציל את המצב היה הרב יצחק זילבר זצ"ל, שהקים את "תולדות ישורון", והמשיך לתמוך בהם בכל מחיר.  כשנסגר המרכז שלנו הציעו לי להעביר שיעורים ב"אור שמח" אצל הרב בן פורת, ומשם, ממש בתזמון מדהים של השגחה פרטית, קראו לי להיות הרב של סיביר".

רב של סיביר? כמה יהודים יש בסיביר?

צוחק... "סיביר זה חבל ארץ שיותר גדול מכל אירופה. יש בו ערים תעשיתיות ענקיות שמונות מליוני תושבים. יש בו מכוני מחקר מהגדולים והטובים שברוסיה. אני כיהנתי כרב בסיביר של קהילה מדעית גרעינית, שרוב חוקריה ומדעניה היו יהודים. זה היה אתגר וכר נרחב לפעילות בכל תחומי היהדות, כולל טיפול בגיטין ובמסורבות גט, התבוללות, לימודי יהדות, חוזרים בתשובה ועוד. היה לי נהג גוי בשם "קולה" הוא היה מסיע אותי קילומטרים רבים בכל יום, וממש נקשר אליי בעבותות אהבה... הוא היה מוכן לעשות למעני הכל".

מה עוד כללה הפעילות שלכם שם?

"בהתחלה ערכנו כנסים גדולים ליהדות באוניברסיטה של נוביסיברק (עיר תעשיה ענקית, המונה מליון וחצי תושבים בחבל סיביר), אבל ארגון ה"פמיית" (ארגון אנטישמי ברוסיה), החל להביע התנגדות. החלטנו לשמור על פרופיל נמוך –עברנו לחוגי בית ביהדות והקמנו כולל לאברכים".

ומה היה עם המשפחה שלך?

"הם נשארו בארץ. החוזה שלי היה שכל חודשיים קיבלתי שלושה שבועות חופשה בארץ. דווקא שם הצלחתי למכור את הסיפורים שלי על רבי נחמן. חלק מהם קנה מו"ל אחד, וחלק הגויינט. כל העסקאות נעשו בהפתעה וכהרף עין. הרגשתי שלכל דבר יש זמן ועת שנקבע מלמעלה, ואי אפשר לדחוק את הקץ".

אני רואה שעל הספריה הגדולה והמרשימה שלך ישנן תמונות רבות של הרב יצחק זילבר זצ"ל. מה היה הקשר ביניכם?

"הרב זילבר היה אדם גדול עם מסירות נפש שלא תתואר. הוא גם ישב בכלא ברוסיה ושמר שם שבת. מי שישב בכלא, כמוני, יודע שאי אפשר לשמור שבת. אתה במחנה של עבודת פרך. אין דבר כזה שיום שלם לא תעבוד, ועוד באופן קבוע כל שבוע. זה ממש פיקוח נפש. כששאלתי אותו פעם על כך הוא אמר שיכול היה לכתוב ספר שלם על כל שבת ושבת. כמי שישב שם בכלא אני אומר בבירור שמי ששמר שם שבת בטוח עבר ניסים ונפלאות... את זה מבין רק מי שהיה שם. הרב זילבר עזר לי להתקבל לעבודה ב"לב לאחים". יחד עם הר יובל אבי-דור ז"ל הוצאנו עיתון לקהילה הרוסית. זה היה פרוייקט מוצלח וטוב, אך היה קשה להחזיקו מבחינה כלכלית. הלכתי אז לרב זילבר, הראתי לו את העיתון, ואמרתי שרוצים לסגור אותו בגלל קשיים כלכליים. הוא אמר לי: "לך תתלה אותו בכל תחנות האוטובוס בירושלים". יצאתי ממנו המום. מה אני אמור לעשות? להדביק עיתון רוסי בתחנות האוטובוס? זה לא נראה לי. הערצתי את הרב זילבר, אך ההוראה הזו לא הייתה מובנת לי ואני מתחרט עד היום שלא מלאתי אותה, כי היום אני מכיר יותר את אישיותו של הרב זילבר וכך הייתה הנהגתו בכל דבר. אדם אמור לעשות מה שהוא יכול ולהראות לריבונו של עולם שהוא סומך רק עליו ולא על השתדלותו... הוא צריך לעשות דברים עד קצה היכולת שלו גם אם הם לא הגיוניים... להראות מצד אחד את נחישותו בדבר, ומצד שני שהוא מאמין כי רק הקב"ה יכול לעזור לו. לתלות עיתונים בתחנות אוטובוס זו השתדלות שמראה לקב"ה: "אין לי עוד מה לעשות, רק אתה יכול לעזור לי". חבל שלא הבנתי זאת אז. באחת הפעמים רציתי לקבל המלצה על תרגומי הגר"א שערכתי מהרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. באתי לרב זילבר ואמרתי לו שאני צריך את ההמלצה. הרב זילבר יצא אתי מיד החוצה לכיוון הבית של רבי שלמה זלמן זצ"ל. ירד גשם והרב זילבר אפילו לא לקח מעיל. עצרתי אותו ואמרתי: "הרב, בלי מעיל? יורד גשם...". הוא היה מבוגר ופחדתי שיחלה. "אין זמן למעיל", אמר, "מה שאנחנו צריכים זה את ר שלמה זלמן לא את המעיל...". את ההמלצה קבלתי, כמובן בזכותו, והיא שמורה איתי עד היום.ככה הוא היה בכל מעשיו, איש של מסירות נפש. ברוסיה כל שנתיים היה גומר את הש"ס, בארץ בקושי מסכת, ולמה? רק מפני שהתמסר לכלל ועזר לכל אחד בכל נפשו ומאודו. דמותו תמיד ניצבת מול עיניי, ובכל פעם אני שואל את עצמי מה היה עושה ר יצחק, איך הוא היה מתנהג במקרה זה... זה עוזר לי להתמודד ולהתקדם. אני יודע שלא רק אני נוהג כך, אלא כל מי שזכה לחסות בצלו".

בימים הללו אנחנו נמצאים בערב פסח. אנו אומרים "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", האם אתה חש בזה?

"חצי שנה לאחר שהשתחררתי מהכלא חגגתי בפעם הראשונה בחיי את ליל הסדר. בזמן זה הרגשתי ממש כאילו יצאתי ממצרים, מעבודת הפרך לחירות, מטומאת אומות העולם לתורת ישראל. מאז, בכל ליל הסדר, אני זוכר את יציאת המצרים הפרטית שלי וחווה אותה מחדש. היום אני מבין, שבכל מהלך החיים הקב"ה מזמן לאדם נסיונות שהם בגדר "מצרים". החכמה היא להבחין שהם העבדות, ולצאת מהם לחירות האמתית בעזרת הבטחון המלא בה ובתורתו".