מכה שכתובה בתורה

1. קיימים כ-8,000 מיני חגבים, אבל רק כ-12 מהם יכולים להיהפך לארבה - להתאגד כקבוצה אחת, ולהתחיל במסע קולקטיבי לחיפוש מזון. במהלך המסע הזה הם עוברים אלפי קילומטרים בימים מועטים, מדלגים על מהמורות וצולחים נהרות. בעבר, דווח אף על נחיל שחצה את תעלת סואץ.

2. כאשר החגבים הבודדים מתלכדים לכדי ארבה, הם משנים את טבעם ואת צורתם, וכן להפך. מיצורים בודדים, ליליים, בצבעי ירוק-חום, אינדיבידואליסטים ובלתי מזיקים הם הופכים ללהקה עצומה של חגבים צהובים-שחורים, אשר תוקפת לאור יום וזורעת הרס בכל מקום אליו היא מגיעה. הבדל ביניהם כה בולט, עד שבמשך תקופה הם נחשבו ע"י זואולוגים לשני מיני חרקים נפרדים, ורק בשנת 1921 התברר כי מדובר על אותו מין. זוהי כוחה של השפעה חברתית...

3. איך הופכים קובץ חגבים לנחיל ארבה? מסתבר שזה קורה באמצעות גירוי הגפיים האחוריות. גירוי זה מתרחש כאשר החגב נמצא במקומות צפופים. תופעה שמתרחשת, למשל, כאשר מקורות המזון מצטמצמים, החגבים הבודדים מתכווצים להם במקורות המזון המעטים, ומתחככים האחד בשני. בעל כרחם הם הופכים לקהילה רעבתנית החולקת גורל משותף.

4. הארבה לא בררן ואוכל כמעט הכול, אלא אם כן מדובר על עצי זית או תמר.

5. הארבה נזכר לראשונה בתורה במכות מצרים. מכת ארבה הייתה המכה השמינית שספגו המצרים עקב סירובו של פרעה לשלח את ישראל. הפעם הנוספת היא בספר דברים, שם הארבה מוצג כעונש על חטאים.

6. כשר או לא כשר? בחומש ויקרא, פרק י"א נאמר: "אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע; אֲשֶׁר־לֹא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָרֶץ׃ את־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ". הארבה על פי סימני התורה כשר, והסיבה בגינה לא נהוג כיום לאוכלו היא מפני שברוב הקהילות (בעיקר בקהילות אשכנז) לא נשתמרה מסורת אודותיו, כלומר, מנהג אכילתו לא עבר מאב לבן.

7. יחד עם זאת, בקהילות מסוימות בצפון אפריקה, ובעיקר בקהילות תימן, נשתמרה מסורת זו מאחר והארבה היה מצוי באזורים אלו, ובמשך תקופות ארוכות נהגו לאכול שם ארבה... עד לפסיקתו של הרב חיים בן עטר (שחי בין השנים 1696-1743), יליד סאלי שבמרוקו, שאסר על בני עירו לאכול את החגבים. פסיקה זו גררה אחריה פולמוס גדול בין המצדדים בה למתנגדים לה. פסיקה זו התקבלה, בסופו של דבר, רק על חלק מהקהילות. קהילת טוניסיה קיבלה אותה במלואה, קהילת תימן שימרה את המסורת והמשיכה לאכלו, ואילו במרוקו לא שררה תמימות דעים. קהילות מרוקו הדרומיות, הסמוכות לסהרה, שם היה נפוץ הארבה, המשיכו לאכלו. הקהילות הצפוניות יותר, העירוניות, בהם הוא לא היה נפוץ, חדלו מלאכלו עקב איבוד המסורת, ובהם היו קהילות מעורבות בהן חלק מהיהודים המשיך לאכלו, וחלקם נמנעו.

8. במקרא מוזכרים עשרה מיני ארבה שונים: ארבה, גיב, גזם, חגב, חנמל, חסיל, חרגל, ילק, סלעם, צרצל. אם כי ייתכן שמדובר על שמות שונים לאותו מין.

9. זו לא הפעם הראשונה שארבה תוקף את מדינת ישראל. גם בעבר תועדו התקפות כאלו. בשנת 1827 תואר רעב בארץ ישראל עקב מכת ארבה, כך גם ב- 1865 ו- 1866, שנה אחר שנה! בשנת 1915, בנוסף למלחמת העולם הראשונה, סבלו תושבי הארץ ממכת ארבה, השלטונות אז מצאו דרך מקורית להתמודד עם ערמות הפגרים - הם חייבו כל תושב מעל גיל 15 לאסוף 16 ק"ג של ארבה, או לשלם קנס גדול. לפני קום המדינה, בשנת 1945, תקף נחיל ארבה ישובים בשדות עמק הירדן, והגיע עד שער הגולן, ובנובמבר 55 התלבש נחיל דווקא על ישובי מערב הנגב. גם בשנת 2004 נראו פה אי אלו חגבים שחצו את הגבול מאילת.

10. אחד הסיפורים המופלאים אודות מכת הארבה של שנת 1955, שייך למושב החרדי קוממיות. שנה זו הייתה שנת שמיטה, ובניגוד לכל הגיון החליטו תושבי המושב לשמור על מצווה זו ולא לזרוע. התבואה שנשארה לקיומם הייתה זו שנזרעה לפני שביעית והותר לאכלה בשביעית (בקדושת שביעית). בשנה זו הייתה אחת ההתקפות הגדולות של להקת החגבים הנודדת, והיא התמקדה בישובי מערב הנגב, וקוממיות ביניהם. למרבה ההפתעה, דילג נחיל הארבה על השדות של מושב קוממיות. אריה מוסקוביץ, כיום תושב נוב, זוכר את המקרה בבהירות. הוא היה אז ילד, בן מושב יד נתן, אשר שדותיו הקבילו לשדותיהם של תושבי קוממיות, וכך הוא מספר "הארבה התקיף את מושבנו ואבי קרא לי לסייע לו לגרש אותם, לא היה אז ריסוס, והדרך המקובלת לעשות זאת היית באמצעות גרימת רעש - הכאה על פחים ועל קרשים, כדי להבהיל אותם ולסלק אותם. יצאנו לשדה והתחלנו להכות, תוך כדי הכאה אני מביט על שדותיו של המושב השכן - מושב קוממיות. ואילו שם, אין ולו ארבה אחד. אני זוכר ששאלתי את אבי אבא, למה רק לנו יש ארבה, ואצל השכנים השדות ריקים?, הוא לא ידע  להשיב. לימים, כאשר התחזקתי, נתקלתי בסיפור בספר של החזון איש, שם מובאת עדותם של תושבי קוממיות, המספרים על שנת השמיטה, ועל מכת הארבה שדילגה מעל מושבם, ואז הבנתי שלמעשה חזו אז עיני בנס גלוי".