השואה
הצילו אלפי יהודים תוך סיכון עצמי עצום: סמפו סוגיהרה וראול ולנברג
סמפו סוגיהרה וראול ולנברג היו שגרירי מדינות זרות באירופה הבוערת, אשר עשו כל שביכולתם, בניגוד לעמדת מדינותיהם, כדי להציל את יהודי אירופה
- נעמה גרין
- פורסם כ"ז ניסן התשע"ו
סמפו סוגיהרה וראול ולנברג היו שגרירי מדינות זרות באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה. הם הצילו אלפי יהודים, בניגוד לעמדת מדינותיהם, ושילמו על כך מחיר כבד.
סמפו סוגיהרה, שגריר יפני בקובנה, הציל תוך סיכון עצמי עצום אלפים מיהודיה
סמפו סוגיהרה, שגריר יפני בקובנה, הנפיק אשרות מעבר דרך יפן ליהודי קובנה. אלפים ניצלו בזכותו. בימי הענקת האשרות, שהה סוגיהרה ימים ולילות רצופים ללא שינה במשרדו בהחתימו אלפים רבים של בקשות לויזה, המאפשרת לבעליה לעבור דרך יפן, כאשר לא פעם יצא הוא בעצמו אל קהל האלפים שבחוץ והרגיע בקולו השקט את אלפי היהודים בהבטיחו כי ייתן ויזה לכולם עד לאחרון המבקשים, ואכן כך נהג.
אלפים רבים מיהודי קובנה זכו לתעודת מעבר דרך יפן בדרך זו וחייהם ניצלו. ביניהם תלמידי ישיבת מיר וגדולי תורה כדוגמת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ורבי ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, גם אלפים רבים אחרים מיהודי העיר ניצלו בדרך זו. כאשר לא נותר עוד בקונסול כוח, היה פורש לחדרו לכמה שעות שינה חטופה ומותיר את חותמת הקונסוליה בידיו של מזכיר ישיבת מיר, שהמשיך במלאכת ההחתמה ההמונית ללא הפוגה.
איש אינו יודע בוודאות כמה יהודים הציל. סוגיהרה עצמו הוא אדם צנוע, נחבא אל הכלים ולא שש לדבר על כך. אך ברור כי בדרך זו ניצלו לפחות 10,000 יהודים, כאשר קרוב לוודאי שהמספר מתקרב יותר ל-15,000. הוא העניק ויזות לכל דורש עד סגירתה של הקונסוליה כחודש לאחר מכן.
סופו של סוגיהרה
סוגיהרה נטל על עצמו סיכון כבד בפעולות ההצלה שלו. בטרם החל בפעולותיו טלגרף בבהילות לטוקיו וביקש אישור להוציא ויזות ליהודים. אך משרד החוץ הקיסרי התנגד נמרצות לכניסת יהודים ליפן. הוא ניסה את מזלו פעמיים נוספות, שוב נתקל בסירוב מוחלט, והפעם בתוספת אזהרה כי אם ימשיך להטריד את טוקיו בנושא זה יינקטו כלפיו "צעדים חמורים".
סוגיהרה הבין היטב את משמעותם של "צעדים חמורים" אלה בעבורו ובעבור בני משפחתו אך מראה אלפי היהודים הממתינים בחוץ לא נתן לו מנוח. אומץ ליבו ואנושיותו לא הניחו לו להפקיר אנשים אלה לגורלם, והוא החליט לפעול על דעת עצמו גם אם יאלץ לשלם את המחיר. לאחר מעשה, כששאלו אותו כיצד העיז לסרב להוראות באופן ברור, השיב: "ייתכן שהמריתי את פי ממשלתי, אך לולא עשיתי זאת, אזי הייתי ממרה את פיו של אלוקים".
סמפו סוגיהרה
עם סיומה של המלחמה נתפס השגריר היפני בידי הסובייטים, נשלח למחנה כפיה בסיביר, שוחרר ב-1947 וחזר הוא עם בני משפחתו ליפן. אך במשרד החוץ בטוקיו לא שכחו לו את "פשעו"- הצלת אלפי יהודים בניגוד להוראות. הוא פוטר מתפקידו במשרד החוץ וכך הפך הדיפלומט האמיד לחסר כל. לפרנסת משפחתו שימש כרוכל המציע מנורות חשמליות לכפריים שבאזור טוקיו, מאוחר יותר התקבל לעבודה בשירות השידור היפני כמתרגם לרוסית. גם לאחר הגיעו לגיל הפרישה לפנסיה, המשיך הוא לעבוד. שכן לפי החוק לא היה זכאי לפנסיה מכובדת על כל אותן שנים בהן עשה בשירות משרד החוץ.
ראול ולנברג – שגריר שבדי בבודפשט
שגריר נוסף הוא ראול ולנברג, שגריר שבדי בבודפשט שעקבותיו לא נודעו עד היום. השופט משה בייסקי, יו"ר הוועדה להענקת התואר חסיד אומות העולם, אמר: "ראול ולנברג היה הבכיר והגדול מכל חסיד אומות העולם". אכן, ולנברג, שגריר שבדיה בבודפשט, פעל גדולות ונצורות למען יהודי הונגריה.
ולנברג חרג מסמכויותיו ועשה כל שביכולתו כדי להציל יהודים מצפורני הנאצים. הוא הנפיק "דרכוני חסות", המגנים על נושאיהם, וחילקם ללא הבחנה, אפילו לאנשים שכבר נעצרו או רוכזו לשם שילוח. בכך הוציא עשרות ולפעמים מאות מידי שוביהם שנכנעו להופעתו הסמכותית.
ראול ולנברג
כאשר החלו צעדות המוות אל הגבול האוסטרי, היו בין העצורים 17,000 מבין בעלי כתבי החסות השבדיים. ולנברג עשה הכול כדי לשחרר רבים מהם ככל האפשר ולהביאם למקלט. כמו כן, הוא שמע על אחד עשר יהודים עם דרכונים שבדיים שנעצרו על ידי הגסטאפו ונשלחו ברכבת למחנות. ולנברג דהר לתחנת הרכבת, אבל הרכבת כבר יצאה. ולנברג רדף אחריה במכוניתו עד הגבול, והצליח להוציא ממנה את אחד עשר האנשים.
אומץ ליבו הדהים את ידידיו ואת אויביו, ואלה האחרונים היו רבים, אחד מהם היה אייכמן. אייכמן ידע היטב שוולנברג היה מן היוזמים והפעילים העיקריים שעשו מאמצים למלט מידיו את היהודים. ב-16 בדצמבר 1945 כשהרוסים איימו על בודפשט, נודע למשרד החוץ השבדי שאייכמן הורה "לירות בכלב היהודי ולנברג".
את הסיכון העצום שולנברג נטל על עצמו יוכיח יותר מכול סופו הטראגי. למעשה, שילם ולנברג בחייו על סיועו העצום ליהודי בודפשט. עד היום אין יודעים בברור מה עלה בגורלו. בתום המלחמה, כאשר חזר ולנברג לרוסיה, נשלח לכלא לוביאנקה, ולטענת הסובייטים הוא מת בכלא לוביאנקה ב-1947 מהתקף לב בביותו בן 34.