"כגרמני, אני מתבייש בפשעים של בני ארצי"

ליהודים שנדחסו על ידי אנשי הס.ס. בתחנת הרכבת של בוריסלב לקרונות הבהמות, בדרכם למחנה ההשמדה בלז'ץ, הייתה עוד הזדמנות אחת ואחרונה להינצל. להזדמנות הזו קראו 'ברטולד בייץ'.

ברטולד בייץ, צעיר גרמני בן 27, מנהל מפעלי הנפט בדרוהוביץ', היה בעל מעמד כלכלי איתן. הוא בא ביולי 1941 לעיר בוריסלב שבגליציה המזרחית מתוקף תפקידו. הוא יצא בלי היסוס נגד מעשי הרצח. הוא הצליח להציל מאות יהודים, לעיתים ברגע האחרון ממש, כשהוריד אותם מרכבות המוות שפניהן מועדות למחנה ההשמדה בלז'ץ. הוא דרש מאנשי הס.ס. לשחרר יהודים בתואנה שהם עובדים מקצועיים חיוניים, והציל ממוות בטוח יהודים רבים באמצעות תעודות עבודה מזויפות שהנפיק להם.

"מלאך מן השמים הוריד אותנו מן הקרונות"

ניצולים יהודיים רבים, וגם עדים לא יהודיים, תיארו מקרים רבים שבהם עלה בידי בייץ לחלץ גברים ונשים מרכבות המוות ברגע האחרון ממש.

בתחילת אוגוסט 1942 כשבבוריסלב פשטו שמועות על אקצית פינוי של הס.ס. העומדת להתרחש בכל רגע, עמד בייץ לפני מסע עסקים ממושך. העובדים היהודיים במשרדו שבחברת הנפט הקרפטית ביקשו ממנו לדחות את נסיעתו עד שיובהרו כוונותיהם של אנשי הס.ס.. וכך היה בייץ במקום כשהחלו הס.ס. ב- 6 באוגוסט 1942 להוציא את היהודים מבוריסלב ולהובילם לתחנת הרכבת. זמן קצר לאחר תחילתה של האקציה גילה בייץ שגם אחת המזכירות היהודיות שלו, הגברת לוקשפייזר נעצרה והובאה אל מקום השילוח בתחנת הרכבת. בלי להסס ולו דקה אחת יצא בייץ לדרך. הוא הסתובב על הרציף בלוית קציני ס.ס. אחדים. רבים מן האנשים שהמתינו להסעתם מן המקום, אנשים שכבר חשבו שגורלם נחרץ, הכירו את המנהל בייץ שבא, כך נראה, לבחור לו אנשים אחדים לעבודה ובכך גם להעניק להם את חייהם, זיק של תקווה ניצת בהם שוב.

אדם אחד שבייץ הציל את חייו באותו היום היה שמואל וגנר שהיה באותו העת בן 19. וכך סיפר וגנר: "בדיוק עמדתי לעלות לקרון כשמר בייץ הגיע. הוא שאל אותי על מקצועי ועל מקום העבודה שלי. עניתי לו שאני גנן. הוא שלח אותי להצטרף אל העובדים המקצועיים שכבר בחר". 

גם ארתור בירמן שהיה אז בן 14 ניצל בדרך זו. ארתור בירמן הכיר את המנהל בייץ, כיון שעשה פעם אחת בביתו עבודת פחחות קטנה. וכך סיפר בירמן: "מר בייץ חיפש אנשים אחדים לעבודה בחברת הנפט הקרפטית. אמרו שהוא לוקח רק אנשי מקצוע. ואז הבחין בי פתאום מר בייץ. הוא הכיר אותי, ואמר לי 'שלום'. הוא פנה מיד אל קצין הס.ס. שעמד לידו, ואמר לו שהוא זקוק לי לעבודה בחברה. הוא פקד עלי להצטרף לעובדים המקצועיים שעמדו בצד האחר. כשעמדתי שם אמרתי למר בייץ שאמי נמצאת עם האסירים האחרים במחסן. הוא ביקש ממני להראות לו איפה היא. הוציא אותה מן המחסן והורה גם לה להצטרף אל העובדים המקצועיים. עלי לציין שלאמי מעולם לא היה מקצוע וגם לא מקום עבודה. 

(צילום: shutterstock)

גם השוליה, משה ברגמן, המתין באותו היום במקום השילוח. פתאום הופיע אדם שמעולם לא ראה בחייו, ניגש אליו, אחז בזרועו, ואמר לקצין הס.ס. שלידו: "הצעיר הזה עובד אצלי, אני לא יכול בלעדיו". גם משה ברגמן הורשה להצטרף אל העובדים מקצועיים וחייו ניצלו לפי שעה על ידי בייץ. 

באקציה השנייה באוקטובר 1942 הגיע שוב בייץ ובחר 250 גברים ונשים לעבודה במחנה. כך הציל את חייהם.

ברטולד בייץ לא הסתפק בהוצאתם של יהודים רבים מן הקרונות שהיו עתידים להובילם אל קיצם. הוא גם השתדל לשכן את האנשים שהציל כדי שיהיו מוגנים ככל האפשר מפני אקציות של הס.ס. לשם כך הקים, יחד עם רדקה [Radecke], המנהל הטכני של הפיקוח המנהלי של בוריסלב, את מה שכונה "הבית הלבן".

ב"בית הלבן" שיכן בייץ עובדים יהודים מקצועיים שעבדו בתעשיית הנפט, אותם  ואת נשיהם וילדיהם. בעת ביקורות שב בייץ וטען שכל האנשים שגרו בבית הזה הם מומחים חיוניים של חברת הנפט הקרפטית. למעשה, אחדים מן הגברים והנשים שהתגוררו שם היו מחוסרי כל הכשרה טכנית או שעשו עבודות של משק בית ותו לא.

בייץ גם דאג שבני חסותו יקבלו מצרכים נוספים. בעזרת האופה הפולני מורסקי, הקים בייץ מאפיה מיוחדת שסיפקה, בסתר, לחם ליושבי המחנה היהודים.  

"כגרמני, אני מתבייש בפשעים של בני ארצי"

כמעט כמו מנת הלחם היומית הייתה חשובה לכלואי מחנה העבודה הוודאות שיש מישהו בקרבת מקום, השותף להם במצוקתם, ושאליו הם יכולים לפנות בצר להם. ניצולים רבים סיפרו כי בשעות הייאוש שלהם הפיח בהם בייץ תמיד אומץ וחזה קץ מהיר לסבלותיהם. האנשים המושפלים שאבו עידוד גם מדבריו של בייץ ששב ואמר להם כי הוא, כגרמני, מתבייש בפשעים של בני ארצו.

יהודים רבים שעבדו במשרד של חברת הנפט הקרפטית ושעוד התגוררו תחילה בגטאות בוריסלב, סיפרו שבייץ הרשה להם ללון במשרד החברה כשהאקציות נמשכו יותר מיום אחד. בייץ הסתכן סיכון ניכר באפשרות שייעצר כמי שעוזר ליהודים. הסיכון עוד גדל כשבייץ הסתיר בביתו במשך כמה ימים את הפרוון היהודי איגנץ לינהרד ואת בנו בן ה-15 סאלק, במהלך אקציה שהתרחשה באוגוסט 1942. איגנץ לינהרד נורה למוות בידי הס.ס. חודשים אחדים לאחר מכן. לעומת זאת, בנו סאלק שרד, הודות לעזרתם של ברטולד ושל אלזה בייץ.

מאז ימיה הראשונים של תעשיית הנפט בבוריסלב, עבדו במפעליה יהודים רבים כעובדי מעבדות וככוחות עזר. גם במשרות הבכירות של מפעלי הנפט הועסקו מהנדסים כימאים ואנשי מכירות יהודים. למחנה עבודה זה ניסו יהודים רבים להגיע באופן לא חוקי, ולמצוא מסתור אצל קרובים שעבדו שם. 

העונש שציפה לבייץ לו גילו שהוא מסייע ליהודים, היה אובדן משרתו בחברת הנפט הקרפטית והעברה מידית אל החזית. בנסיבות האלה קשה היה לכעוס עליו לו נהג כמו שנהגו כמעט כל העובדים האחרים של חברת הנפט הקרפטית, שצפו מן הצד ברציחתם של יהודי בוריסלב ולא עשו דבר, מה גם שהתערבותו סיכנה לא רק אותו אלא גם את אשתו ואת ביתו.

כששואלים את ברטולד בייץ מדוע פעל בכל זאת בנחרצות שכזאת למען הצלת היהודים, הוא מתגונן בצניעות: "אומץ לב קשור קשר הדוק לאי ידיעה. לולא הייתי אז רק בן 28, ולו קלטתי את גודלה האמיתי של הסכנה, אולי הייתי נוהג בזהירות רבה יותר".

אבל אין די בשאננות או בגילו הצעיר יחסית, כדי להסביר מדוע היה ברטולד בייץ אחד הגרמנים המעטים בבוריסלב שמצאו את העוז לסכן את חייהם למען הצלתם של יהודים. רבים אחרים, שהסיטו מבטם וסירבו לראות את מעשי הרצח, לא היו מבוגרים ממנו.

אין ספק בדבר: ברטולד בייץ עמד על גודל הסיכון שקיבל עליו ועל משפחתו הצעירה כשעזר בדרכים שונות ומגוונות ליהודי בוריסלב. הוא העסיק יהודים חסרי כל הכשרה מקצועית כעובדים מקצועיים, הסתיר יהודים במשרדו ובביתו הפרטי. העובדה שעשה זאת, אף על פי שידע כי אותם גרמנים-נאצים העובדים בחברת הנפט הקרפטית עוקבים בחשדנות אחר כל צעד מצעדיו, מעידה בלא ספק על אומץ לב רב.