הפרשה החסידית לפרשת קדושים: למה עזב היהודי את לוויית חברו?

'פעם אחת השתתפתי בהלווייתו של רבי אלעזר ריבלין ז"ל, אחד מנקיי הדעת שבירושלים', סיפר גאון החסד הידוע רבי אריה לוין זצ"ל. 'לאותו נפטר חשוב היה ידיד נעורים וחבר משך שנים רבות שגם עבדו יחד כשלושים שנה. לאחר שהתחיל מסע הלוויה, כאשר המשפחה והידידים פוסעים בדמע ובדממה. אני מבחין שהחבר הוותיק כבר פורש מההלוויה שרק עכשיו התחילה. משום מה החליט שלא ללוות כראוי את המנוח בדרכו האחרונה.

'כנראה יש לו משהו חשוב מאד', אני חושב לעצמי. אך לא. אני רואה אותו בסך הכל נכנס לחנות פרחים שהיתה בסמוך, כדי לקנות עציץ...

ואני חושב לעצמי: כך נוהג חבר לידידו הקרוב שנים רבות כל כך שהיטיב איתו רבות בשנות חייו? משתמט מלגמול חסד של אמת?

האמנם לא מצא לעצמו זמן מתאים יותר לקנות פרחים ועציצים רק בעת מסע הלוויה?

כדי שלא לעבור על המצווה 'הוכח תוכיח את עמיתך', נגשתי אליו, הוכחתי אותו ואמרתי לו: אולי תסביר לי? הלא גם אני היית חבר משך שנים למנוח. איך פרשת מהלוויה סתם כך כדי לקנות עציץ? האם באמת לא מצאת לעצמך זמן מתאים יותר לכך?

לא התכוונתי לקבל תשובה.

אך להפתעתי הוא פותח ומסביר לי: מזה שנים אני מטפל בחולה צרעת, בודד ומסכן. אתמול הוא מת. בגין סכנה חמורה של הידבקות והתפשטות המחלה החליטו הרופאים, שאינם יהודים, לשרוף את כל בגדיו וחפציו, בתוכם היה גם זוג תפילין. כיוון שאני הייתי היחיד ששמר איתו על קשר בשנות חייו, ידעתי מכך, והתקוממתי בכל כוחי. השתדלתי ועשיתי הכל בכדי שלא ישרפו את התפילין. ואז סוכם ביני לבין הרופא האחראי שעד שעה שתים עשרה בצהרים אביא עציץ, התפילין יונחו בתוך העציץ העשוי חרס ויגנזו בתוך האדמה כפי שנפסק בהלכה. מוכרח הייתי איפה לרוץ ולקנות את העציץ על מנת לקבור את התפילין בכדי שהן לא יישרפו...

'מאז', הוסיף רבי אריה לוין, 'קבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות'.

* * *

מסיפור זה אנו רואים שאף כאשר העובדה נראית לעין כנוטה יותר לכף חובה חייבים לדון לכף זכות.

בפרשת השבוע אנו מצווים על אחת המצוות החשובות שהיא ממנין רמ"ח מצוות עשה. (בפרק י"ט פסוק ט"ו) "בצדק תשפוט עמיתך". כאשר אתה רואה אדם שעשה מעשה או אמר דבר היכול להתפרש לרעה או לטובה. בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו, הוא מחויב עפ"י מצווה זו לדון את חברו לכף זכות. כאשר מדובר על אדם ירא שמים, וכל שכן תלמיד חכם גדול, ישנו חיוב כפול ללמד זכות כי החושד בכשרים לוקה בגופו.

גם כאשר ברור לנו בוודאות שהוא אכן עבר איסור. עדיין עלינו ללמד עליו זכות. א' - אולי אינו יודע את חומר האיסור. ב' - כנראה שלא התכוון לחטוא. ג' - יתכן שהיה אנוס.

בפרשת השבוע מובא גם המצווה הידועה 'ואהבת לרעך כמוך'. בלי קיום המצווה 'בצדק תשפוט עמיתך' אין אפשרות לקיים מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' כי אם האדם יראה תמיד רע על חברו - לא יוכל לאהוב אותו.

מובא בגמרא (מסכת שבת דף לב) אלו הן הפרקליטים של אדם: תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול. שנאמר באיוב 'אם יש עליו מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר'. רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשע חלקים באותו מלאך הם לחובה וחלק אחד לזכות ניצול. שנאמר מליץ אחד מני אלף, במליצתו של מלאך אין אלא חלק אחד מאלף להגיד ישרו. עד כאן דברי הגמרא. מכאן אנו לומדים שגם כאשר אדם עושה פעולה שיש בה 999 צדדים לחובה וצד אחד לזכות, הדבר יכול להציל אותו מלרדת שחת וזה יהיה לו לכופר נפש.

סיפור מעין זה היה בתקופה שישיבת מיר הגיעה ליפן. אחד התלמידים חלה בטיפוס באופן קשה מאד מאמצי הרופאים להצילו לא הצליחו והחלו בו סימני גסיסה. הרופאים קבעו שאפסו לחלוטין סיכויו לחיות ורגעיו ספורים. הידיעה הובאה במהירות למשגיח ר' יחזקאל לוינשיין זצ"ל. הוא ניגש לארון הקודש פתח אותו והחל לקרוא את דברי הגמרא בהתרגשות. 'תנו רבנן מי שחלה למות וכ"ו ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו'. אחר כך סינגר עליו בקול פולח כליות ולב 'ריבונו של עולם התלמיד החולה שעזב את בית הוריו בגרמניה ונדד לישיבת מיר בליטא, האם אין לו זכות אחת מני אלף?

אחרי המלצת זכות זו אמר תהלים יחד עם כל בני הישיבה, ובדיוק ברגע זה חלה הטבה מפתיעה במצבו של החולה. מצבו השתפר והלך עד שהחלים לגמרי ולא נשאר בו שום רושם של המחלה פאר הדור קכ"א.

ואל יאמר האדם שאין טעם בלימוד זכות על הזולת מכיון שהקב"ה יודע הכל ולא נעלם ממנו מאומה כי נאמר בשם הצדיקים שפרשו את הפסוק תהלים כ"ב ד' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהקב"ה יושב ומצפה שיאמרו תהלות ומעלות ישראל.

הבעל שם טוב כותב שכאשר השטן עולה ומקטרג בשמים על יהודי, עדותו עדיין אינה מתקבלת כל כך כי הוא בסך הכל עד אחד, והתורה אמרה על פי שניים עדים יקום דבר. על כן ממתין יצר הרע עד שהוא מוצא עוד אחד שדן את חברו לכף חובה, אפילו במחשבה. ואז הוא מצרף את עצמו עם אדם זה להעיד עליו.

אם כן מי שדן את יהודי לכף חובה הופך להיות שותף לשטן, הוא נותן יד וכח למקטרג לחייב אותו. ולהיפך כאשר מלמדים זכות, עוף השמים יוליך את הקול ואדם זה מסייע לקב"ה להיטיב לבריות ולהצדיק את עם ישראל.