סיון רהב מאיר: יום שואה ראשון בלי סבתא עדה ז"ל

איך חזרתם מהחגים?

הרב שלמה וולבה היה אומר שגם ה"נחיתה" מהחגים חשובה. הוא המשיל זאת לחללית שחוזרת אל האטמוספירה, ואמר שהרגעים שבהם היא חוזרת מהחלל הם רגישים מאוד, כידוע. צריך לשים לב איך נוחתים בחזרה אל שגרת החיים עם כל ה"מטען" של החג, עם כל ההחלטות והתובנות וכל מה שגילינו על עצמנו, על משפחתנו ועוד.

והנה, פרשת השבוע החדשה, פרשת "קדושים", מסבירה לנו קצת איך לנחות. זו היא אחת הפרשות שמופיעות בהן הכי הרבה מצוות, וכבר הבוקר, בחלק היומי, מופיעות, בין היתר, ההוראות הבאות: "א...יש אביו ואימו תיראו", "אל תפנו אל האלילים", "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", "לא תשבעו בשמי לשקר", לא תעשוק את רעך" "לא תגזול", "לא תלין פעולת שכיר", "לא תקלל חירש ולפני עיוור לא תיתן מכשול". זוהי רק ההתחלה.

שמה של הפרשה הוא "קדושים", ופרשנים רבים מסבירים שהיא מראה לנו איך להיות קדושים - בתוך חיי העולם הזה. קדושה מתבטאת גם בתשלום לעובד בזמן, ביחס לאבא ולאימא ועוד ועוד. נחיתה מוצלחת!

 

למה בעצם לא לקלל חרש?

פרשת "קדושים" ממשיכה להציב מול האדם דרישות, בכל תחומי החיים. אחת ההוראות המעניינות היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". למה בעצם לא לקלל חרש? הוא הרי לא שומע. ובכלל, אפשר לטעון שהתורה דורשת מאיתנו לא לקלל גברים, נשים, זקנים וטף, אבל למה להתעכב בפסוק במיוחד על אוכלוסיית החירשים, שדווקא היא לא תיפגע אם יקללו אותה? יש הסברים רבים לשאלה, אבל הרמב"ם מסביר זאת באופן הבא: "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר הכתוב שלא תגיע נפשו של המקלל לנקמה ולא ירגיל... לכעוס".

כלומר, גם אם המקולל לא שומע ולא יודע – לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו. במובן מסוים, למצבו של מי יש לדאוג יותר – לנהג בכביש שצרחו עליו או לנהג שצרח? לשופט הכדורגל שגידפו אותו או לאוהד שגידף?

פרשת "קדושים" מעלה את הרף וטוענת שאם מדובר בדיבור רע - זה לא משנה האם הצד השני בכלל שמע ונעלב והצטער ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר.

 

אם עברת את פרעה, אל תהיה פרעה

ילד מוכה הופך פעמים רבות, לצערנו, להורה מכה. ילד שסבל מפגיעה עלול בסבירות גבוהה לפגוע באחרים. את המנגנון הזה יציאת מצרים ביקשה לרסק. להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, כלומר לשבור את החוקיות הזו שבה מי שסבל ואז גדל והפסיק לסבול – מתחיל מיד לגרום סבל לאחרים. זה נכון אצל פרטים, וגם אצל עמים. "כי גרים הייתם בארץ מצרים", נכתב הבוקר בחלק היומי של הפרשה, בפסוקים שבהם התורה מבקשת להזכיר לנו מהו היחס הראוי לאחר ולחלש. זו תזכורת שמופיעה בתורה שוב ושוב: תזכור מה עברת, ואל תמשיך את מעגל האלימות הזה שבו רק החזק שורד.

אם עברת את פרעה ושרדת – זה לא אומר שיש לך רשות להפוך לפרעה. ובימינו אפשר לומר: אם שרדת את היטלר – זה לא נותן לך לגיטימציה לעשות הכול, רק כי סבלת. להיפך. זה מחייב אותך לעצור את השרשרת, לשנות כיוון, אל עבר עולם ערכים יהודי של אמונה, מחויבות וחסד.

 

השואה וההתמודדות שאחריה

זהו יום השואה הראשון בחיי בלי סבתא עדה ז"ל. סבתא עדה רוזנשטראוך, ילידת פיוטריקוב, ניצולת ברגן בלזן, נפטרה בגיל 94, לפני כעשרה חודשים. עד גיל מבוגר מאוד היא עבדה כמורה להתעמלות, והייתה דמות מלאת השראה ועוצמה. כניצולת שואה שאיבדה רבים מבני משפחתה סבתא עלתה ארצה, לחיפה, וגידלה פה עם סבא את אבא שלי ואת אחיו.

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם", נכתב הבוקר בחלק היומי בפרשת השבוע, פרשת "קדושים". מהי קדושה? אנחנו רגילים לדבר על קדושי השואה, כלומר על ששת המיליונים שנרצחו. אבל הייתה קדושה רבה גם בהחלטה של הניצולים לדבוק בחיים, לא לשקוע בתסכול. קראתי פרשנות לפיה זו בדיוק משמעות הקדיש: "יתגדל ויתקדש שמה רבא – כלומר, אחרי האובדן יש להמשיך להגדיל את החיים ואת נוכחות הבורא בעולם, לקדש את המציאות. היום – כשאנשים מאבדים באופן טרגי כמה בני משפחה, מדינה שלמה מלווה אותם בדאגה ובאהבה (נזכיר רק שמות כמו רונה רמון, או תמר פוגל, או את ילדיהם של בני הזוג הנקין, ולצערנו יש עוד דוגמאות). כולם עוטפים אותם.

והנה, דור שלם של אנשים מהסוג הזה, כל אחד מהם יתום שאיבד הורים ואחים ובית – מצא את עצמו מתמודד בלי תשומת לב של אומה שלמה. מיליונים של שורדים כאלה החליטו לקום מתוך ההריסות, ולבנות ולעשות ולהאמין ולהמשיך וללדת ולחנך וללמוד ולטעת ולאהוב. זהו מפעל היסטורי שבו מתוך עומק הרוע והטומאה – הם הוסיפו טוב וקדושה. ולכן במובן מסוים גם הניצולים – ובתוכם סבתא עדה ז"ל – הם בעצם קדושי השואה.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949