הרב דוד אהרוני: "החינוך האמתי לא השתנה"

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: בנכם הצעיר לא מרוצה מדבר מסוים, בצדק או שלא בצדק, ואז הוא מעיף כוס זכוכית מהשולחן לרצפה. מה תעשו? דילמה.

מצד אחד, אתם יודעים שעליכם להגיב מהר כדי שלא להראות לו רגע של חוסר אונים מצדכם (כדי שלא ינצל את המצב עוד יותר), אך גם יודעים שאתם לא רוצים לאבד שליטה, לא רוצים לצרוח, ואתם גם יודעים שאסור לכם להפליק לו למרות שמאוד מתחשק לכם. מצד שני, אתם יודעים שעליכם לשדר שמעשה כזה אינו מקובל עליכם בשום אופן ולהבהיר לו שזאת הפעם האחרונה שהוא מתנהג ככה.

בעבר הכאת ילדים היתה דבר שכיח ומקובל. אך דור ההורים של ימינו קיבל הדרכות שונות מאלו, עד שאופן החינוך שקדם לו כמעט ונעלם. נוצר מצב שהורה הנמצא בסיטואציה כמו הנ"ל אינו יודע כיצד לתפקד. המבוכה יוצרת חוסר אונים. חוסר האונים משודר אל הילד, ו"כדור הכוח" עובר אליו. הוא פשוט יודע שגם התגובה הקשה ביותר שיוציא מהוריו לא תהיה כה משמעותית. אולי יחרימו לו משחק שהוא אוהב, או יצעקו עליו ללכת לחדר.

הרב דוד אהרוני הוא אב לתשעה ילדים ויועץ חינוכי ותיק בן 62 מירושלים, שכתב שני ספרים. הראשון נקרא "בניין שלם" והוא עוסק בשלום בית. השני נקרא "בנתיבי החינוך" והוא עוסק בחינוך ילדים. הרב גם מרצה בעירו בנושאים אלו בהרצאות לזיכוי הרבים. "חוסר הידיעה בנושא החינוך משווע", הוא אומר. אם תשאלו אותו לגבי הסיטואציה הנ"ל, הוא ילמד אתכם דבר שאולי יפליא אתכם, והוא שבמקרה כזה מותר לכם ואפילו רצוי שתתנו לילד מכה עדינה. "אין כוונה לפרוק על הילד את העצבים", מבהיר הרב אהרוני. "הכל ייעשה בניחותא ומתוך מחשבה. הרי אם הילד היה משתולל ברחוב - היו עוצרים אותו. הרעיון הוא ללמד את הילד לסור מרע, כמו שנאמר: סור מרע ועשה טוב. אבל עשה טוב מלמדים רק בטוב. כל מה שקשור בברכות, תפילה, לימוד – רק בנחת. כך גם עשיתי בחינוך ילדיי. מעולם לא גערתי בילד שלי ולא הכרחתי אותו ללמוד. אם הילד לא התפלל היום – הוא יתפלל מחר, לא בירך – יברך מחר. אם הוא יראה את ההורה מברך, הוא יעשה כמוהו.

"כל דבר טוב שמנסים ללמד את הילד ביד קשה, הוא יסחב את זה כל הזמן. ההורים פשוט מקלקלים כאשר הם גוערים בילד על כל דבר. אם אתה גוער בו בכל מה שקשור בדברים טובים – הפסדת אותו. אבל אם מדובר בסור מרע – אם לא תגער בו, הפסדת אותו. השבט מוסר אומר שאם אדם לא יחנך את בנו לדרך זו עד גיל 8-9, יגיע הילד למצב שהוא יבוא לקלל את אביו ואמו. ואז גם אם ירצה ההורה ליישר אותו, זה יהיה כבר מאוחר. יש מי שדוגל בשיטת חינוך במכות, וזוהי טעות חמורה. אך יש גם הורים שנמנעים מלהכות, גם במצבים קיצוניים, וגם זו טעות חמורה. הם הורסים את הילד. הדרך שאני מדבר עליה היא הדרך שלא השתנתה מאז קבלת התורה ועד היום. מי שנוהג כך חי ללא נקיפות מצפון. כשמחנכים כך את הילד מקטנות, אחרי פעם-פעמיים הוא מבין שאין לעשות זאת".

"זה מזכיר לי עניין נוסף: שמאל דוחה וימין מקרבת. ימין – חסד, שמאל – דין. מה הכוונה? מצד אחד מקרבים את הילד, נותנים לו יחס חם ואוהב, ומצד שני צריך להיות תקיפים ולדחות התנהגות לא רצויה. וזה צריך ללכת ביחד, וגם ובאותו רגע. בדרך כלל מה שקורה הוא שאם כועסים על הילד, ההורים מענישים אותו ואח"כ כשהם נרגעים, מאוחר יותר או למחרת כשחוזר להם מצב הרוח, הם מקרבים אותו. זאת טעות. צריך לקרב ולדחות באותו רגע. משל למה הדבר דומה? מובא במעם לועז מעשה בילד שאמר לו אביו ללכת לבית הספר והלך לשחק. האב גילה זאת, וגער בו, ומיד אמר לו: רחוץ ידיך ובוא סעוד עימי. זאת הדרך! בבת אחת, ובאותו רגע לנהוג בשמאל ומיד בימין. אם אדם לא יכול לנהוג בימין - אסור לו לנהוג בשמאל".

מאיפה בא הרצון להתמקד בנושאי שלום בית וחינוך ילדים?

"פעם הסופר חיים ולדר אמר שמי נולד סופר יהיה סופר, מי שלא נולד כזה – לא יעזור לו גם אם ילמד להיות סופר. אלו תכונות שהקב"ה חנן אותי. השם נתן לי הרבה כוחות לזה, והבנה בנפש האדם. אני מאוד נמשך לנושאים הללו, ויש לי טביעת עין טובה לזה. הקב"ה זיכה אותי לתשעה ילדים ולנכדים, כולם יראי השם, נוהגים בדרך ארץ, לומדים בישיבות, ובלי עין הרע מוצלחים, וכל זה בלי שאגיד להם כלום. לכן אני חושב שאדם יכול לדבר על הנושאים הללו ולייעץ כשאצלו באמת הכול בסדר. למשל, אצלנו בבית הילדים עומדים לפני האבא, ולא מפני שאני חייבתי אותם לכך. האמא ראתה צורך מלכתחילה להנהיג את זה בבית. אני גם לא אומר לילדים שלי ללמוד, הם מעצמם לומדים.

"ילד משול לעץ. צריך לזרוע באדמה, אך אין לגעת בו. רק לתת לו תשתית טובה: קרקע פורייה, להשקות, לזבל, וכן שתהיה שמש מחממת, שלא תהיה קרובה מדי ולא רחוקה מדי. אבל עצם צמיחתו של העץ הוא בכוח הסובב לו, בכוח האווירה הטובה שיש לו מסביב. אמנם להשקות את העץ צריך כי אחרת הוא לא יצמח, אך הטעות של ההורים היא בכך שהם משקים את העץ עצמו ולא את הקרקע. הילד יכול להיות ממש מסכן כתוצאה מזה, הוא לא יכול לסבול את כל ההערות האלו. לפעמים רואים בבית הכנסת אנשים נהדרים שמגיעים עם הילד שלהם, וכל רגע מעירים לו: נו, תתפלל, תגיד אמן!. זאת לא הדרך. אפשר לגעת בשתיל מהצד, לכוון לצד הנכון, אך אין לגעת בו ממש בשום פנים ואופן. כיון שכל זרע מתפתח לפי הכוחות שלו. יש כל מני סוגים של צמחים: יש תפוח, יש רימון, יש שושנה, כך בבני אדם כל אחד תורם את תרומתו לעולם: אחד בחסד, אחד בתלמוד תורה, אחר בעסקים, אחר בניהול. לכל אחד יש את התפקיד שלו. ישנם הורים שרוצים שהילד יגדל - אז הם מתעסקים עם הילד. זה כמו לשתול זרע ולבוא כל יום ולבדוק אם הוא צמח. צריך לדעת שהעבודה היא קודם כל עבודה עצמית".

ואיך אתה חונכת בילדותך?

"אני יכול רק להגיד שהאור יוצא מתוך החושך. גדלתי בבית מאוד פשוט בקרית אתא, בקשיים כלכליים גדולים מאוד, אבל מה שליווה אותי בעיקר היה החום של אמא. אחד הדברים שאני זוכר הוא שלפני שהיינו הולכים לישון היא הייתה מצרפת את המטות, אוספת אותנו, מספרת לנו סיפורים, ומלטפת לנו את הראש, וככה היינו נרדמים. כאשר היא רצתה שאשב ואלמד היא הייתה נותנת איזה משהו מתוק ונשיקה". 

מה הדבר הכי נפוץ שמתייעצים איתך לגביו?

"יש הרבה דברים שמתייעצים אתי לגביהם, אבל בעיקר מתייעצים אתי לגבי כל מה שקשור בחוצפה וחוסר משמעת. הורים מתקשרים אליי ומספרים לי שהילד צוחק להם בפנים. מה שאני מנסה ללמד אותם הוא שאם הולכים בדרך חז"ל - בוודאי שזה לא יקרה. אמא אחת אמרה לי: אבל אם אני אכה אותו הוא ילמד להכות".

ואתה לא מסכים עם הטענה הזאת?

"כפי שאמרתי, אם המטרה היא טובה – להטיב עם הילד, לעצור אותו מלהזיק וכדו´, ולא מוציאים על הילד את כל התסכולים, ולא עושים את זה לשם פריקת כעס, אין מה לחשוש. כיון שהילד גם רוצה שיעצרו אותו. הוא רוצה גבולות, הוא גם צועק לעזרה".

ולהיות חבר של הילד שלך, זה נכון?

"כן. אבל השאלה היא מתי להיות חבר שלו. כתוב: ויאמר יעקב אל אחיו. מה הכוונה אל אחיו? הוא לא דיבר אל אחיו, הוא דיבר אל בניו. אלא אומר המדרש שאם אדם הגיע לכתפיו של אביו, או מתלבש כאביו וכו´, מכיוון שחיצונית הוא נראה כמוהו, הרי שיש לנהוג עמו כאח. כלומר, אם אדם לבש לבוש אביו – חליפה, מגבעת וכו´– הוא כמוהו. באיזה גיל זה קורה? בגיל בר המצווה. אז מגיל 13 ויום צריך להתנהג איתו כמו אח".

אבל זה בדרך כלל הפוך, לא? כלומר, כשהוא קטן הנטייה היא ללטף ולסלוח, ודווקא כשהוא גדל נוצר איזה דיסטאנס.

"נכון, ככה זה בדרך כלל. אבל עד מתי מצווה לחנך? כל החיים? במשנה ברורה (סימן רכ"ה) כתוב שעד גיל 13 מחנכים, מכאן והילך אין מצוות חינוך, נגמר. מפסיקים לחנך. כמו כן, בגיל 13 ויום נכנסת בילד רוח, דהיינו מידות - גאווה, כבוד, אל תגידו לי מה לעשות וכן הלאה. דווקא אז צריך להיות חבר שלו. לדבר איתו כמו שמדברים עם חבר, או בן משפחה קרוב מאוד. אז אם מצוות החינוך כבר לא תופסת מקום, איזה מצווה באה במקומה? מצוות התוכחה. הוכח תוכיח עמיתך. דהיינו, עד גיל 13 מלמדים אותו את קיום המצוות, ומרגילים אותו בנועם לברכות ולמצוות. אח"כ זה נגמר. ואז רק מוכיחים כשצריך. וגם זה בנועם. צריך לדבר איתו יפה, לייעץ לו".

אתה מסכים עם המשפט שאומר שהחינוך של היום הוא לא החינוך של פעם?

"לשיטתי, התורה נשארה אותה תורה, ולא השתנתה. גם החינוך האמיתי לא השתנה, כי החינוך האמיתי נוהג לפי התורה".

5 טיפים מפתיעים

הרב אהרוני מנפץ מיתוסים בחינוך

המיתוס: הילד רוצה חופש מוחלט

האמת: "לא רוצה" משמעו "כן רוצה"

איזה הורה לא מכיר את צמד המילים שיכול להצמיח לו קרניים - "לא רוצה"? כשהורה מסתכל על הילד, הוא יכול לחשוב שכל מה שמעניין את הילד באמת הוא לעשות רצון עצמו, והיתר כלל לא נוגע לו. אך למעשה, ההיפך הוא הנכון, כפי שאמר הרב אהרוני: "הילד רוצה שיעצרו אותו". גבולות הם דבר הכרחי בחינוך, שכן אם לא מציבים גבולות, הילד מתפזר ולא יודע איך לנהוג. "מעשה בילד שהוריו אפשרו לו לעשות ככל העולה על רוחו, בלי להעיר לו או לגעור בו", כתב הרב בספרו. "הם סברו שאם יגערו בו או יכו אותו, כאשר יגדל – הדבר ישפיע עליו לרעה – ויהיה חסר ביטחון. הילד שלא ידע מעצורים עשה כל אשר חשקה נפשו, ולכל מקום שהיה מגיע היה מכה, משחית, מזיק וכדו´. פעם אחת הוא נכנס לאחת החנויות, נהג כהרגלו והפיל חפצים. בעל החנות כעס עליו וסטר לו. להפתעת כולם הילד רץ אליו, חיבק אותו ונישק אותו, ואמר לו: תודה רבה! הילד חיכה כבר שמישהו יעצור וירסן אותו (את היצר הרע שבו) והנה הגיע הזמן".

המיתוס: אהבה היא פינוק

האמת: מדובר בדברים שונים לגמרי

אז איפה עובר באמת הגבול הדק שבין אהבה לפינוק וכיצד מבחינים ביניהם? המכנה המשותף היחידי בין פינוק ואהבה הוא הנתינה, מסביר הרב אהרוני; "היה מי שרצה לומר שאהבה פירושה לתת לילד את מה שמגיע לו, ואילו פינוק פירושו לתת לו יותר ממה שמגיע לו. לפיכך, בפינוק גם אם הוא תובע אפילו פרוטה אחת בלבד, אין לתת לו בשום פנים ואופן. וכאשר הוא מבקש (בהכנעה) ניתן לתת לו ככל אשר ידרוש".

המיתוס: יש להתעקש על דרכי חינוך בכל מחיר

האמת: במקום שיש צער או ביזיון - לא להתעקש

ישנן הרבה דרכי התנהגות חיוביות שהורים רוצים ללמד את ילדיהם. רק שלעיתים קורה כי בגלל רצונם העז לגרום לו ללכת בדרך אותה הם רואים לנכון, יוצא שאם הוא סוטה מהדרך מעט, הם מרגישים צורך להיות תקיפים כלפיו. אז נוצרים חיכוכים והדבר יכול להסתיים במפח נפש של שני הצדדים. "במקום שיש ביזיון לילד – אין מצוות חינוך", כותב הרב אהרוני, "על אחת כמה וכמה שאין לחנכו בדברים שאין בהם מצווה אלא הנהגה או חומרא בעלמא, במקום שיש לו בזיון, כגון ללבוש בגד שאין דרכם של חבריו לספסל הלימודים ללבשו, וכדו´. הילד מתבייש ומרגיש לא בנוח להיות שונה מחבריו וסביבתו. והרי גם אתה אינך רוצה להיראות שונה מחבריך ומסביבתך, אם כן למה תעשה זאת לבנך?!".

המיתוס: בקשת סליחה מהילד גורעת מהסמכות

האמת: על ההורה להודות בטעותו

ואם ההורה טועה – מה עליו לעשות? התפיסה הכללית היא שההורה צריך להיות בטוח בדבריו. לכן, המציאות נעשית מורכבת במצבים שבהם ההורה מבין שפעל עם ילדו שלא כראוי. גם כאן נוצר בלבול וקונפליקט: האם מותר לבקש מהילד סליחה, או שמא זה יקלקל או יגרע בדרך כלשהי מהסמכות ומהאופן שבו ההורה נתפס בעיני ילדו? על פי הרב אהרוני, יש להודות בטעות ולפייס את הילד. "הורה שמודה בטעותו, אין לו לחשוש שמעמדו בעיני הילד יושפע לרעה, אדרבא – כבודו יגדל בעיניו".

המיתוס: חינוך - עבודה של ממש

האמת: חינוך היא לא עבודה אלא חכמה מהנה

מובן אפוא, כי גידול הילדים הרי הוא עבודה לכל דבר. אך כאשר מדובר בחינוך, הרב אהרוני מחדש ואומר כי בניגוד לגידול, החינוך הוא חוכמה ולא מלאכה. מה ההבדל? "על פי חז"ל, מלאכת עבודה – זו מלאכה שיש בה טורח", כותב הרב, "ואילו חכמה – זו מלאכה שאין בה טורח, כגון: תקיעת שופר – מלאכה שאין בה מאמץ אלא השמעת קול בעלמא". לכן, הוא מסביר, חינוך ילדים אינה מלאכה (שיש בה טורח) אלא חכמה, ואין בה טורח. "אמנם, לימוד חכמת החינוך היא קשה עד מאוד", הוא ממשיך, "אך לאחר הידיעה, החינוך עצמו הוא קל ונעים, כדוגמת הנגינה; על אף שללמוד ולדעת את חכמת הנגינה נדרשת השקעה גדולה וזמן רב, לאחר שאדם למד ויודע אותה – הרי הוא נהנה מכל רגע של נגינה".