מ’התפוח הגדול’ אל אבא בשמיים

את החיים הטובים של 'התפוח הגדול', הספיק רועי גרואני בן ה-32 לחוות עד תום – כאיש עסקים ממולח ומצליח, על אף גילו הצעיר. דבר לא הכין אותו לכך שדווקא בשיא השגשוג הכלכלי שלו, ובשיא החיים המתירניים שחי אז, תתגלה בפניו גלקסיה אחרת, רחוקה אלפי שנות אור ממה שהכיר. אחרי שירות צבאי ארוך כלוחם ומפקד בקבע, המגמה הייתה לעבוד כדי לחסוך כסף ללימודים אקדמיים. "אחרי השחרור, התקבלתי לאבטחה במוסדות ממשלתיים, ובמקביל לימדתי מתמטיקה במכון 'לחמן' לבגרויות. הרווחתי טוב, אבל זה לא הספיק לי והחלטתי לטוס לחו"ל, כדי 'לעשות כסף אמיתי'. כשהגעתי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מיד זיהיתי את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בה, ויחד עם חבר טוב - הקמתי עסק משלי. הייתי אמנם צעיר, בן 24 בלבד, אבל ההצלחה האירה לי פניה, ומבלי שתכננתי - חצי השנה שרציתי לשהות בניכר הפכה לכמה שנים טובות".

העסק עבד 24/7, ולכן כל העובדים הישראלים שהועסקו בו היו חילונים. "כל מה שעניין אותנו הוא לעשות כסף, ובאמת הצלחנו. אלא שההצלחה באה לידי ביטוי יותר על הנייר, מאשר ביד. ההכנסות אמנם היו גדולות, אך הרווחים שבאמת הגיעו אלינו, היו אפסיים כמעט".

ואז הגיע אלי (שם בדוי) חברו המסורתי של גרואני, לביקור. "כשהוא קידש בשבת, כולנו הסתכלנו עליו כאילו נפל מהירח. הייתה תחושה של מבוכה ואי נעימות מצדנו, אך הוא פשוט נדהם לראות כמה אנחנו רחוקים מהדת וכמה השבת רחוקה מלבנו. 'אם נדמה לך שיש ברכה בכסף של שבת, אתה טועה בגדול', אמר לי. בחישוב מהיר, הבנתי שפה טמונה התשובה לפער בין ההכנסות לרווחים בשטח, והתעשתתי. עוד באותו יום תפסתי את השותף החילוני שלי, וביקשתי ממנו שנפסיק לעבוד בשבת".

כמובן שהתגובה הייתה שלילית. 'איך תרוויח יותר אם אתה מוריד יום עבודה אחד בשבוע', אמר השותף בהתנגדות מוחלטת. "אבל לא הרפיתי, ובסופו של דבר הוא השתכנע והסכים לנסות". אבל אז היה עליהם לעבור חומה נוספת: העובדים פשוט לא יכלו לקבל את זה, והחלו לעזוב בזה אחר זה. "הייתי אובד עצות. מצד אחד רציתי לשמור שבת, מצד שני הבנתי שאני הולך לאבד את העסק. זה קרע אותי מבפנים, אבל החלטתי לא לוותר".

יחד עם חברו המסורתי, החלו השניים לשמור שבת כהלכתה – כולל אפיית חלות מדי שבוע, והפרשת חלה. הצעד הבא היה להזמין את כל העובדים, לעשות איתם שבת. "אמרתי להם שהם לא צריכים להוציא דולר, שרק יבואו, יאכלו, ינוחו וישמחו. זה די קנה אותם". ומה נאמר על שולחן השבת? "בהתחלה היה לנו רק ספר אחד, 'בגן האמונה' של הרב ארוש. ממנו היינו אומרים דברי תורה, אבל ככל שההתחזקות שלי גברה, כך נחשפתי ליותר ויותר תכנים דתיים – בין היתר לספריו של הרב זמיר כהן, שהפכו ל'אורחי הכבוד' בשולחן השבת שלנו".

בין העובדים שלו, שהתארחו על אותו שולחן שבת, היו כאלה שבהתחלה התנגדו בכל תוקף לשים כיפה או לשמוע קידוש, אך עם הזמן העניין מצא חן בעיניהם והם החלו ליטול חלק אקטיבי יותר: נטלו ידיים, השתתפו בדברי התורה ואפילו אמרו ברכת המזון עם כיפה. "ההתחזקות שלי הלכה והתעצמה, ומהר מאוד הבנתי שה'ברכה לעסק' היא רק תירוץ. אני אוהב את השבת, ולא מתכוון לוותר עליה בעד שום הון שבעולם. פתאום הבנתי שדבר ממה שהחזקתי כ'שווה' - דירה מפוארת עם בריכה, מכוניות יוקרה, פיתוח הגוף בחדרי כושר ועוד – לא באמת גרם לי לאותה תחושה נעלה, כמו שגרמה לי שמירת השבת".

וממש כמו נבואה שהגשימה את עצמה, ככל שהתחזק בשמירת שבת כהלכתה כך הלכו המכירות והוכפלו. "הייתה לנו סיעתא דשמייא מטורפת, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. העובדים לא חלמו לעשות את הסכומים האלה, ושמחו על הזכות שנפלה בחלקם. כולנו היינו בעננים".

אבל דווקא במצב הזה, בשיא הנסיקה הכלכלית של העסק, קיבל גרואני את ההחלטה שעתידה לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה: לרכוש כרטיס טיסה חד כיווני לארץ, ולהיכנס לישיבה לבעלי תשובה בירושלים. זה קרה לפני שלוש שנים בדיוק. "השארתי מאחוריי את הכל, ויתרתי על כל עגלי הזהב של ניו יורק לטובת ארץ הקודש. ויודעים מה? אני לא מתחרט על זה לרגע. היום אני בחור ישיבה בכל רמ"ח איבריי בישיבה המעטירה 'כף החיים' בירושלים, ואני נהנה מכל רגע. אין לי מילים להודות לקב"ה על כך שבחר בי ושם חלקי עם יושבי בית המדרש ולא עם יושבי קרנות. ולמרות שכיום אין לי את המותרות שהיו לי בחו"ל, אני מאושר באמת".