מוות קליני: 30 מיליון איש מעידים

מוות קליני, או כהגדרתו הרפואית "סף מוות", ובאנגלית N.D.E. - near death experience, הוא מצב המתרחש בעקבות אסון, כגון התקף לב, תאונת דרכים וכד´, אשר במהלכו מערכות הגוף השונות מפסיקות לפעול באופן זמני: הלב מפסיק לפעום ולספק דם וחמצן למוח אך רקמת המוח עדיין חיה. הפסקת זרימת הדם למוח מביאה לאובדן הכרה בתוך שניות ספורות ולהשבתת התקשורת העצבית במערכת העצבים המרכזית בתוך כחצי דקה. שרשרת תהליכים הרסניים בתא העצב (Ischemic cascade) גורמים להרס קרום התא, לפגיעה במחסום דם-מוח ולתגובה דלקתית. אף אם תחודש זרימת הדם למוח, תאי הדם הלבנים שיגיעו עם זרם הדם המתחדש לרקמה העצבית המודלקת יפרישו ציטוקינים שיגרמו לחמצון מואץ של הרקמה הדלקתית. לכן, גם דקות ספורות של מוות קליני מובילות בסופו של דבר למוות מוחי או לנזק מוחי חמור ומתמשך. זאת בניגוד לרקמות אחרות בגוף הצורכות פחות חמצן וגלוקוז מהמוח, ולכן מסוגלות להתאושש גם אחרי שעות אחדות של עצירת אספקת זרם הדם (ובלבד שיישמרו בסביבה חמימה).

עם זאת, ישנם מקרים מתועדים, בהם אנשים שהיו נתונים במצב הנ"ל אכן חזרו לחיים למרות שכבר הוגדרו כמתים. אותם אנשים, ללא קשר ביניהם ומכל רחבי העולם, סיפרו את שחוו לאחר המוות ונמצא שלכולם מכנה משותף. אילו היה מדובר בקומץ אנשים מצומצם ברחבי העולם, הטוענים שחוו חוויות כאלו ואחרות לאחר המוות, היה מקום לטעון שתופעה זו היא מקרית ואין כל צורך להתייחס לעדויות כאלו ואחרות כרציניות. אך כאשר מדובר באלפי אנשים, ממקומות שונים בעולם, משכילים ונבערים כאחד, גברים כנשים, דתיים ושאינם דתיים קשה להתעלם מהתופעה ולבטלה במחי יד.

מחקר עולמי

תשומת לב רצינית החלה להינתן, לתהליך החזרה מן המוות בשנות ה-60, כשהתפרסם הספר "on Death and Dying" (על מיתה ומוות) שנכתב על ידי פסיכיאטרית ילידת שוויץ, אליזבת קובלר רוס, אשר עבדה עם אסירים לשעבר ממחנות ריכוז נאציים, והשתכנעה שברגע המוות קרה להם משהו בלתי צפוי. במשך 20 שנה, קובלר רוס בחנה למעלה מאלף מקרים של חוויית סף מוות, ומסקנתה הייתה "אני יודעת מעל לכל ספק, שיש חיים לאחר המוות".

בעקבותיה צעד ד"ר ריימונד מודי, ד"ר לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג´ניה, אשר ראיין 150 אנשים שחוו את חוויית סף המוות ואסף אותם בספרו life after life"" (חיים לאחר החיים) שהפך לרב מכר והיווה פתח למחקר המדעי בנושא סף המוות בכל העולם.

בהדרגה נכנסו לתחום זה, מדענים רבים מתחומים שונים, כגון: הקרדיולוג האמריקאי - ד"ר מייקל סאבום שפרסם את תוצאות עבודתו ב-1982 בספרו - Recollections of Death"" (שחזור המוות), פרופ´ קנת רינג מאוניברסיטת קונטיקט ועוד רבים וטובים.

סקר רב משאבים, שנערך על ידי ארגון "גאלופ" הבינלאומי, סיקר את התופעה במשך 18 חודשים בהם פסחו על ארה"ב לאורכה ולרוחבה. במהלך הסקר התברר כי כמות האנשים שחוותה את תופעת המוות הקליני עד שנת 1982 , בארה"ב בלבד, עומדת על מספר של כשמונה מליון איש. ההערכה היא, כי בכל העולם כולו מסתובבים כ- 30 מליון איש אשר חוו חוויה זו.

לאור המספרים הללו, מיותר לציין כי כיום קיומם של חיים לאחר המוות הינה עובדה מוגמרת.

ד"ר מיכאל סאבום, קרדיולוג מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת "אמורי" שבג´ורג´יה, הוזמן פעם אחת להרצות בסימפוזיון מיוחד על חווית רגע המוות. בהרצאתו תיאר מחקר שבו התחיל והמתמקד בעיקר בעובדה מדהימה: שרבים שעברו את חווית "סף המוות", ראו ותיארו את המתרחש סביב גופם בדייקנות מדהימה, ובין השאר תיארו גם אירועים ופעולות שהיו מחוץ לטווח הידע הרפואי של אדם רגיל. להלן מקצת הדוגמאות שהביא:

שומר לילה בן 52 מפלורידה, החל לחוות מוות קליני במהלך ניתוח לב שהסתבך. בעיצומה של החוויה הוא דיווח בפרטי פרטים את המתרחש בזמן הניתוח אך מזווית של 60 ס"מ מעל גופו. אותו חולה התפלא לראות את צורת הלב, וכיצד הוא נראה בשעת הניתוח וכך הוא מספר: "היו להם כל מיני מכשירים, אני חושב שקוראים להם מלחציים. התפלאתי שהיה כה מעט דם, חשבתי שיהיה דם בכל מקום, והלב היה גדול מכפי שחשבתי וזה לאחר שהרופא הסיר ממנו מעט בשר ושריר. הלב היה דומה ליבשת אפריקה...". החולה תיעד כיצד הרופאים בנו מעקף, בדקו וריד וסובבו את ליבו. כמו כן, הוא שם לב שאחד הרופאים נעל נעלי עור מבריקות ולשני היה כתם דם מתחת לציפורן".

לאחר הראיון עם החולה, הוציא ד"ר סאבום את תיקו הרפואי וכשקרא את דו"ח המנתחים נדהם לראות תיאור מדויק להפליא של האיש, שהיה חסר בידע רפואי, על ההתרחשויות במהלך הניתוח.

לאחר שאסף ד"ר סאבום דיווחים רבים על מקרים מעין אלו השתכנע לחלוטין שאת חווית רגע המוות אי אפשר להסביר כהזיה או כחלום, שכן כיצד אדם השוכב על שולחן הניתוחים, בהרדמה מלאה או במצבים טראומתיים אחרים המוגדרים על פי הרפואה כמתים, יכול לתאר בפרטי פרטים את המתרחש בחדר הניתוח ולפעמים גם מסביב לו???

מקרה מעניין נוסף במחקרו של ד"ר מודי הוא התיעוד הבא:  "אני הייתי מאד חולה, הלב אצלי לא עבד כשורה. בשלב מסוים במהלך הטיפול הרפואי, בבית החולים, חוויתי מוות קליני. באותו הזמן אחותי שכבה במצב של חוסר הכרה באחת המחלקות האחרות של בית החולים. אני עזבתי את גופי, והתרוממתי לעבר פינה בתקרה והתבוננתי כיצד הם עסוקים בלהחיות אותי למטה. לפתע הבחנתי באחותי, שהגיעה לחדרי כביכול להיפרד ממני. אך כעבור רגעים מספר היא החלה מתרחקת ממני. רציתי ללכת איתה, אך היא אמרה לי שאני צריכה להישאר היכן שאני נמצאת. ´זה עדיין לא הזמן שלך´ היא אמרה, ´את לא יכולה לבוא עימי´ , ואז היא נעלמה מעיני דרך מנהרה ארוכה, ואני נשארתי לבד. בשלב מסוים נמשכתי חזרה לגופי. מיד אמרתי לרופא שאחותי נפטרה. הוא הכחיש זאת, אך לאחר שהפצרתי בו, הסכים לשלוח אחות לברר האם זה אכן נכון. לצערי, התשובה הייתה חיובית. היא אכן נפטרה, כפי שאני כבר ידעתי לפני כן".

הרבה לפני המחקר המדעי...

גלוי וידוע כי על פי מסורת ישראל, ה"אני" האמיתי של האדם אינו הגוף כי אם הנשמה, בעוד הגוף מהווה מעין לבוש חיצוני לנשמה, כפי שנאמר: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני" ( איוב, פרק י´, פסוק י"א).

כשהאדם מזיז את זרועותיו גם חולצתו מתנועעת. עם זאת, כל בר דעת יודע שלבגד עצמו אין שום חיות מצד עצמו אלא שהוא נע מצד החי שבתוכו. לכן, לאחר פטירת האדם, כאשר ´מתפרקת החבילה´: "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת, פרק י"ב, פסוק ז´) הנשמה ממשיכה את מסעה בעוד שהגוף נותר מוטל על הקרקע, דומם כאבן שאין לה הופכין. אותו אדם, כלומר אותה נשמה, ממשיך למרות זאת לראות, להרגיש, לחשוב וכדומה... גם בלי המוח והעיניים הפיזיות. הכיצד?

"אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שייסתם הגולל" ומביא ראיה מהפסוק : "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" ( קהלת פרק י"ב, פסוק ז´), וההסבר הוא: כי רק ברגע שישוב הגוף אל העפר רק אז, הרוח תשוב אל האלוקים ( גמרא, מסכת שבת, דף קנ"ב, עמוד ב´).

ויש מי שאומר שידיעת הנשמה בקורה סביבה הוא כל זמן שהבשר עדיין עליו. בזמן זה הנפש סובלת ונמצאת בקשר עם הגוף בקבר ולאחר מכן נפרדת ועולה למקומה למעלה.

אמרו החכמים בשם ר´ לוי: כל שלושת הימים הראשונים לאחר הפטירה, הנפש טסה ומרחפת באזור הגוף, במחשבה אולי לחזור לתוכו, אך מכיוון שהיא רואה שהגוף מתחיל להראות סימני ריקבון, עוזבת אותו ועולה לעולם העליון (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן דף י"ד, א´ פרק ג´, הלכה ה´).

את מי נפגוש אחרי 120?

כותב הזוהר בפרשת ויחי, דף רי"ח עמוד ב´: "בשעה שהאדם מת, ניתן לו הרשות לראות, ורואה אצלו את קרוביו וחבריו מעולם האמת, ומכיר בהם. וכולם חקוקים הם בצורתם, כמו שהיו בעולם הזה. ואם אותו האדם הוא צדיק, כולם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום. ואם אינו צדיק אינם נודעים אליו, רק אלו הרשעים שמכים אותם בכל יום... וכולם עצובים ופותחים ב´אוי´ ומסיימים ב´אוי´, והאדם נושא את עיניו ורואה אותם, כדבר שרוף העולה מן האש".

ד"ר מוריס רוטינגס, קרדיולוג מטנסי, אסף דיווחים רבים בספרו: "Beyond Death´s door" (מאחורי דלת המוות) על חווית סף המוות ובדומה לזוהר הקדוש, מתאר את הדברים כך:

"אני זוכרת כיצד התעלפתי (המרואיינת עברה מוות קליני במהלך התקף לב). באותו רגע ראיתי שאני יוצאת מגופי ועוזבת אותו. הדבר הבא שראיתי הוא כי אני נכנסת לחדר עגום, ושם אני רואה - באחד החלונות - ענק בעל פנים מעוותות, שהסתכל בי. על אדן החלון התרוצצו שדונים קטנים שכנראה היו בלוויית הענק. בחוץ שררה אפלה ויכולתי לשמוע אנשים גונחים ונאנחים מכל עבר, הרגשתי שדברים זזים סביב כפות רגליי. המשכנו לעבור בתוך מנהרה, והדברים נעשו גרועים יותר... אני זוכרת שבכיתי ואז משום מה שחררו אותי ומצאתי את עצמי שוב במיטת בית החולים".

ספר הזוהר בפרשת ויחי, עמוד רי"ז חושף שלאדם ישנו גוף אחר, רוחני, שבו מלובשת נשמתו. כפי שמתאר זאת הספר "נשמת חיים" במאמר הראשון, פרק י"ג:

"והכלל כי יש גוף דק מאוד בו מתלבשת הנשמה טרם בואה לעולם, וברוח הזה מרוקמים כל איברי האדם בצלמו, אבל הם דקים בתכלית הדקות". על כך אמר דוד המלך "אך בצלם יתהלך איש" (תהלים פרק ל"ט, פסוק ז´).

מדוע יושבים שבעה?

בספר "חסד לאברהם" מובא בשם האר"י הקדוש כי 30 יום לפני פטירת האדם, צלמו מסתלק ממנו בסוד "ונסו הצללים וגו´..." ובעת פטירת האדם, הוא חוזר בכדי שיוכל לסבול כוח המיתה ועונשה.

ישנן שלש מדרגות רוחניות באדם, והן: נפש, רוח ונשמה. במותו של הגוף, הנשמה והרוח הולכים למקום הראוי להם לפי מעשיו של האדם בעולם הזה, ואילו הנפש מתחלקת לשניים: לאור פנימי ולאור מקיף ויחד הם מרכיבים הם הצל"ם.

האור הפנימי, אשר מיוצג על ידי האות צ´ של המילה צל"ם, הולך עם הגוף אל הקבר בסוד "ונפשו עליו תאבל" והאורות המקיפים – אשר מיוצגים על ידי האותיות ל´ ו- מ´ במילה צל"ם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להיפרד כל כך מהמקום שהגוף נפטר בו. מספר האורות המקיפים שיש לנשמתו של האדם הינם שבעה: שלושה כנגד ה- ל´, וארבעה כנגד ה-מ´.

בכל יום מימי השבעה, מקיפי הנפש של האדם הולכים ובאים מהבית לקבר, משום שהם רוצים להיות בבית שנפטר בו המת, ומצד שני רוצים להשתתף עם הנפש הפנימית שלו הנמצאת בקבר. בכל יום משבעת ימי האבלות מסתלק אור מקיף אחד מתוך השבעה ונשאר דבק עם הנפש בקבר ולכן עושים שבעה ימי אבלות להשתתף בצער הנפטר באותם ימים. זהו הגוף הרוחני שעוטף את נשמתו של האדם, ובלבוש הזה הנפטרים מתגלים בחלום לקרוביהם ואת הגוף הזה מרגישים אותם אלו שחוו מוות קליני.

האם את מוכנה למות? מובא בספר במדבר פרק י"ד, פירושו של הזוהר הקדוש על הפסוק "כי לא יראני האדם וחי" - שבחייהם אינם רואים בני האדם את הבורא "אבל רואים הם אותו בשעת מיתתן".

ממשיך הזוהר וכותב: "בשעה שהאדם הולך למות, הדין שורה עליו, נתווסף עליו רוח העליון, בשיעור שלא היה לו מימיו וכיוון ששורה עליו ונדבק בו, הוא רואה מה שלא זכה לראות מימיו".

"הדבר הראשון שהוא אמר לי", מספרת אחת הנחקרות של מודי, "היה שהוא כאילו שאל אותי, אם אני מוכנה למות, או מה עשיתי בחיי שאני רוצה להראות לו". אישה אחרת טענה: "הקול שאל אותי שאלה – ´האם זה כדאי?´, והוא התכוון לשאול האם צורת החיים שניהלתי עד אותו שלב נראתה לי כדאית, כשידעתי עכשיו מה שידעתי".

מובא בילקוט שמעוני על ספר איוב: "כיון שבא אדם להיפטר מן העולם, נגלה עליו הקב"ה ואומר לו: ´כתוב מעשיך שעשית, שאתה מת על מעשיך, והוא כותב והוא חותם".

אז נכון. לא כולנו נעבור חוויית מוות קליני. אבל כולנו נגיע מתישהו (בתקווה בבריאות טובה עד 120) ליום בו נצטרך לחתום על הנייר על כל שעשינו בזה העולם. האם אנחנו מוכנים?

המאמר הינו חלק מסדרת מאמרים בנושאי מיסטיקה מתוך ספרו החדש של הרב יצחק פנגר שליט"א שעתיד לראות אור בקרוב ממש. לפרטים והרחבה בנושאים אלו ניתן לפנות לאתר האישי של הרב יצחק פנגר