מיכל לויטין: "כשאבא חלה בסרטן, למדתי מה כוחו של צחוק"

כתלמידה בבית הספר, מיכל לויטין נענשה לא מעט בגלל חוש ההומור המתפרץ שלה. "רוב המורות שלי פשוט לא יכלו להכיל את ההומור שלי, את העובדה שכל שיעור אני פולטת איזו בדיחה" היא מספרת, "חשבו שאני קלת דעת וטיפשה והעיפו אותי החוצה בהקדם האפשרי. מצד שני, החברות שלי תמיד צחקו מאד, וזה היה השיעור הראשון שלי באפקט של הומור על קהל".

למרבה המזל, היו גם דמויות חינוכיות שראו את הטוב באופי המצחיק שלה. "היתה לי מורה שאהבה את זה ותמיד נתנה לי הזדמנות להתבדח. אחרי זה היא אמרה לי שבזכותי, לדעתה, עוד לא היתה לה שנה כזו מוצלחת. וגם המנהלת של התיכון, מסתבר, חשבה משהו דומה. היא בדיוק פגשה אותי לפני חודש ואמרה לי: 'לא העפנו אותך כי ראיתי שיש בך אמת, שהצחוק מגיע ממקום טוב, לא ממקום של חוצפה'. והיא צדקה".

עוד לפני שהפכה את ההומור שלה למקצוע, מיכל התמחתה דווקא בשירה. "הייתי מזמרת מאז שאני זוכרת את עצמי. בבית הספר בו למדתי בקריית מלאכי היו מעלים מופע שנתי ומגיל עשר שרתי שם. אבל הופעות קומיות התחלתי רק בתיכון. ביקשתי להציג דמות משעשעת בהצגה. המפיקות רצו לבוא לקראתי, כי עזרתי הרבה עם התכנית, אבל הצגות מצחיקות היו דבר לא מוכר אז בציבור שלנו. כל הצגה היתה איזו דרמה של סיפור חסידי...בסוף הן יצרו עבורי דמות של מוכר בלונים שעולה לבימה לומר חצי משפט. זה היה אמור להיות תפקיד של כלום, אבל אני ביצעתי אותו כך שעד היום האנשים זוכרים. איך שעליתי לבמה, איך שגררתי רגליים, הפרצופים שעשיתי – לפני שהוצאתי מילה מהפה, הקהל כבר היה על הרצפה. אנשים שכחו את ההצגה אבל זכרו את מוכר הבלונים.

"התפקיד הזה עזר לי המון. בבית הספר הבינו לפתע איזה קשב בקהל מעוררת דמות קומית. מאז הכניסו דמות מצחיקה לכל מופע".

בעוד היא מציגה דמויות קומיות במופעים השנתיים ומשעשעת את בנות כיתתה, מיכל החלה להופיע בשירה ברחבי הארץ, יחד עם יפוש ברכהן – זמרת חרדית מוכרת היום. "היא הייתה קטנה ממני בשנה ואחותי גילתה את הכשרון שלה וחיברה בינינו. נהיינו צמד מוכר. המפיק דוד פדידה היה לוקח אותנו לכל מיני הופעות של רדיו קול חי, והתחלנו להרגיש כמו סלבריטאיות..."

אבל לקראת סוף התיכון, מיכל החליטה להפסיק לשיר – בגלל אכזבה אישית. "התחלנו לעבוד על דיסק ובסוף זה לא יצא לפועל, אז ירד לי החשק לשיר. ואז התארסתי, ובעלי אמר: לא רוצה לשיר? אין בעיה. אבל את כזו מצחיקה, למה שלא תופיעי בהומור?"

איך, באמת, מתחילים קריירת סטנדאפ במגזר החרדי?

"התחלתי בכפר חב"ד. נפגשתי עם נשים שרצו להעלות ערב שמהלל את עקרת הבית היהודית ושאלתי איזה מסרים הם רוצים לראות על הבימה, ולפי ההכוונה שלהם כתבתי מערכונים. זו היתה הצלחה גדולה, הנשים צחקו מאד, והבנו שעלינו על קונספט".

המערכון הראשון גרר עד מהרה אחרים בעקבותיו. מיכל מופיעה היום במופע סטנדאפ משלה, בנוסף להיות כוכבת כל המופעים של טלי אברהמי (יחד עם השחקנית יהודית אריה).

אילו בדיחות תמיד מצליחות להצחיק?

"אני מופיעה בפני כל קהל נשי – חרדיות, דתיות וחילוניות. ואצל כולן אני יודעת שהקהל ייקרע מצחוק ברגע שאתחיל לדבר על הבעל, הילדים, החמות או הגיסה...לכל מערכות היחסים הללו יש צדדים מאתגרים והנשים תמיד מתחברות לזה. אני אפילו לא צריכה לדבר. מספיק תנועות הידיים והפרצוף והנשים כבר צוחקות".

אבל מעבר לצחוק, למיכל חשוב מאד שכל מערכון יעביר מסר ברור. "אני תמיד רוצה שיגיעו למסר שצריך לעשות הכל מתוך שמחה, שבאמת יש לשמוח במה שיש לנו, שהאמונה היא מה שמחזיק אותנו, ושהתיק שקיבלנו מאלוקים הוא זה שהכי מתאים לנו".

חוץ מעסקי ההומור, מיכל גם מגדלת שישה ילדים – עם לא מעט הומור. "אני לא סובלת צעקות ומתח, אז אני מתנהלת בשקט בבית. כשאני כועסת על משהו שהם עושים אני בדרך כלל נכנסת לדמות של 'סאשה הכועסת' ומתחילה לנזוף בהם במבטא רוסי. "אני רציניה, כולם במיטה הרגע", והם צוחקים ובדרך כלל מצייתים.

"בבית יש גם תחפושות כל השנה ולא רק בפורים והילדים אוהבים להתחפש, להציג ולשיר. הכשרון בהחלט עבר הלאה. הילדים גם מרוויחים אותי בבית בבקרים ובצהרים בגלל סוג העבודה שלי. מצד שני, קשה להם עם זה שאני עובדת הרבה בחול המועד ובחופשות. בכל זאת, הם אוהבים את מה שאני עושה ומאד גאים בי".

הם לא מסתבכים עם המורים בגלל בדיחות?

"הצוות החינוכי שלהם יודע שאמא שלהם היא סטנדאפיסטית, אז הם מבינים מאיפה זה בא...בילדים שלי יש גם יותר רוגע, כי הם יודעים שאפשר להפוך הומור למקצוע. אני הייתי כל הזמן בסטרס כי לא ידעתי מה יצא מכל הצחוק שלי. לא הכרתי שחקניות מצחיקות חרדיות – לא היו אז כאלה".

לא רק שמיכל לא למדה משחק בשום מקום, היא גם לא נחשפה לסרטים או סטנדאפ בילדותה. "גדלתי עם סבא וסבתא ירושלמים עם בית מאד פרום – עבורם, הומור או צחוק חזק היו ליצנות שצריך לגנות. הסבא וסבתא השניים, מאירלנד, דווקא אהבו את ההומור שלי.

מיכל עם המשפחה

"אבל ההשפעה הכי חזקה עלי היתה לאבא שלי ז"ל. הוא הגיע מאירלנד ועשה דרך ארוכה לחב"ד, דרך ישיבה יוניברסיטי, פוניבז' ומיר. הוא היה אדם שמח ומלא הומור ולידו תמיד הרגשתי שאני בסדר".

כשהיתה בכיתה ט', התגלה אצל אביה של מיכל גידול במוח. "הוא היה שוחט שנוסע בכל העולם ומגיע הביתה פעם בחודש עם מזוודה מלאה מתנות. האבחון והניתוח הראשון שלו היו בברזיל. כשהוא הגיע לארץ להמשך טיפול אמא שלי אספה תשעה ילדים סביבה ואמרה: תקשיבו, ליד אבא אתם רק בשמחה. אין מצב שמישהו פה בוכה או מתפרק לי. ליד אבא – רק שירים, בדיחות וצחוקים! ומכיוון שאני הייתי הטיפוס העליז ביותר, עלי נפלה האחריות להוביל את המאמץ הזה..

"אבא חי עוד 14 שנים, מעל ומעבר לציפיות הרופאים. ראינו במוחש שזה בזכות ההומור והשמחה. כמה שהאווירה במחלקה האונקולוגית מדכאת – במיטה של אבא שלי הלכו תמיד צחוקים. אפילו שרופאים נכנסו הם היו מתחילים לצחוק. וזה תרם לי המון – יש משהו מאד מחשל בלהיות נערה שמגיע למקום כזה, מלא ייאוש ועצב, ולהיות מחויבת לשמוח ולצחוק".

אביה של מיכל, היא אומרת, גם נתן דוגמה אישית בכל הגישה שלו למחלה. "הוא המשיך לצחוק ולשמוח עד הרגע האחרון. אי אפשר היה להתקשר אליו בלי להכין כמה בדיחות מראש. אפילו הצורה בה הוא התבטא על הטיפול – הוא סירב לכימותרפיה ועבר 11 ניתוחים, וההסבר שלו היה: 'אני שוחט, אז סכינים אני מכיר מצוין'..."

אחרי מאבק ארוך במחלה, אביה של מיכל נפטר בגיל 58. "הוא לא זכה להיות זקן. אני תמיד מספרת את זה ואומרת לקהל: תשמחו אם אתן מזדקנות! זו זכות להגיע לגיל מבוגר. בגלל זה, אני נגד להסתיר את הגיל. כשאזדקן, אני מבטיחה לשים קצת שיער שיבה בפיאה שלי..."