למי יש מקום באקדמיה?

"אנחנו הליברלים", כתב שלשום ניקולס קריסטוף, פובליציסט הניו יורק טיימס, בטור מעורר הדים, "מאמינים בפלורליזם וגיוון, ורוצים שנשים, שחורים, היספנים ומוסלמים ישבו איתנו לשולחן – כל עוד שהם אינם שמרנים".

קריסטוף הוא האב-טיפוס של העיתונאי האמריקאי הפרוגרסיבי והסופר-ליברל. הטורים הפופולאריים שלו מוקדשים בדרך כלל לכתבות ממיסות לב על חייהם של מוכי גורל שונים ברחבי העולם ולביקורת כללית על החברה האמריקאית שאינה עושה דיה למען אג'נדות ליברליות שונות. אבל את המאמר האחרון שלו, על היהירות הליברלית, האוהדים השמאלניים הקבועים שלו אהבו הרבה פחות.

"אוניברסיטאות הן סלע קיומם של ערכים מתקדמים", כתב קריסטוף, "אבל סוג הגיוון היחיד שהאוניברסיטאות מתעלמות ממנו הוא גיוון אידיאולוגי ודתי. אנחנו בסדר גמור עם אנשים שלא נראים כמונו – כל עוד הם חושבים כמונו".

קריסטוף לא הגיע למסקנה הזו בכוחות עצמו, הוא מודה. הוא הושפע משיחה עם ג'ורג' יאנסי, סוציולוג אמריקאי שחור – ואוונגליסט אדוק. "מחוץ לאקדמיה היו לי יותר בעיות בתור אדם שחור", אמר לו יאנסי, "אבל בתוך האקדמיה היו לי בעיות רבות יותר לאין שיעור בתור אדם דתי".

(צילום: shutterstock)

קריסטוף הרהר בדבריו של יאנסי, ואז העלה פוסט לפייסבוק שלו שבו הוא תוהה האם אוניברסיטאות מוקיעות שמרנים ובכך פוגעות בגיוון האינטלקטואלי שלהן. "התגובות מלאות הבוז מידידי הליברליים הוכיחו את אמיתות הנקודה שהעליתי", רשם קריסטוף בטור שלו.

ומהן התגובות שקריסטוף קיבל מידידיו הליברלים המשכילים בתגובה לתהייה האם אוניברסיטאות נמנעות מלהעסיק חברי סגל עם דעות דתיות ושמרניות?

"תפיסת העולם השמרנית מורכבת מרעיונות שהוכחו מחקרית כבדויים", כתבה אחת.

"האמת אכן נוטה לצד הליברלי, מה לעשות" טענה אחרת.

ידיד שלישי של קריסטוף היה בוטה במיוחד. "ולמה לעצור פה? למה שלא נהפוך את הפקולטות שלנו למגוונות יותר בכך שנתחיל לשכור מפגרים?"

לזכותו של קריסטוף ייאמר שהבוז הליברלי קומם אותו מספיק כדי להקדיש טור שלם בניו יורק טיימס לנושא, למרות שעל בסיס הניסוי בפייסבוק הוא מן הסתם תיאר לעצמו שטור כזה לא יזכה לאהדה רבה. "לחברי הפייסבוק שלי יש חמלה רבה כלפי קרבנות בדרום סודן או אפילו תרנגולות שעברו התעללות, אבל אין להם שום אמפתיה למלומדים שמרנים או דתיים שסובלים מאפליה...ארבעה מחקרים שונים מצאו שבקרב פרופסורים למדעי הרוח רק שישה עד אחד עשר אחוזים הם רפובליקנים. במדעי החברה שיעור הפרופסורים הרפובליקנים עומד על בין שבעה ותשעה אחוזים. אפשר למצוא מלומדים שמרנים במדע וכלכלה, אבל הם בסכנת הכחדה בתחומים כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה וספרות. מחקר אחד מצא שרק שני אחוזים מהפרופסורים לספרות אנגלית הם רפובליקנים...בהשוואה, לא פחות מ-18% מהפרופסורים במדעי החברה מזדהים כקומוניסטים מרקסיסטים. כלומר, בדיסציפלינות האלה יותר קל למצוא קומוניסט מאשר רפובליקני".

כל מי שמכיר את החברה האמריקנית יודע שאחוז הקומוניסטים באוכלוסייה הוא זעום וזניח. מחצית מהאוכלוסייה, לעומת זאת, נוטה לכיוון הרפובליקני –שמרני: קרובה יותר לדת ומזדהה עם עמדות ימניות בנושאי פנים, חוץ וכלכלה. (על רגל אחת, עמדות אלה תומכות בממשלה קטנה וממעטת להתערב, ביטחון לאומי חזק, שווקים חופשיים ומיסים נמוכים). ובכל זאת, השמרנים והרפובליקנים מעטים ברוב הפקולטות האוניברסיטאיות. ולא משום שאין שמרנים המעוניינים בקריירה אקדמית: האוניברסיטאות פשוט מעדיפות למנות לסגלים שלהם ליברלים, 'אנשים שחושבים כמונו'. שחורים? מוסלמים? זו לא בעיה. העיקר שתביעו את הדעות הנכונות. "בוודאי שיש אפליה כנגד אנשים דתיים מאד בקמפוסים", אמר לקריסטוף פרופסור ג'ונתן וואלטון מהרווארד, אקדמאי שחור ודתי בעצמו. "אותם הטיעונים שאני שומע מאנשים לגבי אוונגליסטים – הם נשמעים דומים מאד לדרכים בהם אנשים מתארים לעיתים קרובות את אלה שאינם לבנים: נטולי תחכום פוליטי, חסרי השכלה, כעוסים, מרירים, רגשניים, עניים". האפליה באמריקה, במילים אחרות, מעולם לא הסתיימה. היא פשוט מצאה מטרות חדשות.

(צילום: shutterstock)

קריסטוף סיכם את המאמר שלו בקינה על כך שהאוניברסיטאות לא מבינות עד כמה הן פוגעות בעצמן באפליה שהן מפעילות. "אוניברסיטאות שונות ממוסדות אחרים בכך שהן דורשות שאנשים יאתגרו זה את זה כך שהאמת תצא לאור...אם הן יאבדו את הגיוון האינטלקטואלי הזה, הם ימותו". אבל האיום הזה לא ריגש את מרבית קוראיו. כמו בפייסבוק של קריסטוף, גם בניו יורק טיימס היו רוב התגובות עוינות. "שמרנים ודתיים הם אנשים חסרי סובלנות, אז זה סוג של סובלנות להיות בלתי סובלני כלפיהם", "איך אפשר להעסיק מדען שמאמין בבריאת העולם בשישה ימים? זה בדיוק כמו להעסיק פרופסור לאיטלקית שלא יודע איטלקית!" "התאכזבתי קשות מהמאמר שלך. איך אפשר להגן על אנשים מלאים דעות קדומות שמאמינים במה שכתוב בתנ"ך?"

"הקדושה האקדמית שמורה לשמאל הרדיקלי"

קריסטוף כתב על ארצות הברית, אבל כמובן שתמונת המצב שהוא מצייר לא רלוונטית רק לאוניברסיטאות באמריקה. האקדמיה בעולם המערבי כולו הינה, בבסיסה, מוסד שנשלט על ידי השמאל הליברלי. בישראל המצב אינו טוב בהרבה. לפני מספר שנים, העיתונאי בן דרור ימיני דיווח על קיומו של סמינר בפקולטה במשפטים של האוניברסיטה העברית שמתמקד ב'בטכניקות שליטה אשר צמחו בתוך ההקשר של הכיבוש הישראלי בשטחים' וכולל פעילות שטח במסגרת הארגונים האולטרה-שמאלניים 'יש דין' ו'מחסום 'Watch'. "הסמינר לגיטימי. זו משמעותו של החופש האקדמי", כתב ימיני. "אבל...מותר לחשוף את העובדה שמשום מה, במסגרת ה"חופש" האקדמי, אין סיכוי למצוא סמינר שמפנה את תלמידיו ל"עבודה מעשית" במסגרת "עטרת כהנים".... ומותר לחשוף את העובדה שארבעה או חמישה או שמונה מתוך עשרה או עשרים מרצים בחוג למדעי המדינה או סוציולוגיה הם בעלי דעות אנטי-ציוניות מובהקות... משום שהקדושה האקדמית שמורה רק לשמאל הרדיקלי. וכל מילת ביקורת הופכת ל"מקרתיזם" ול"פשיזם" ושאר ירקות ממחלקת החופש האקדמי בלה-בלה-בלה". ימיני, ששלח את המאמר שלו לפני פרסום לשישים אנשי אקדמיה – אנשי שמאל כולם – ציין שרק שניים חלקו על התיאור שלו. הרוב המוחלט הסכים איתו – ואף סיפק לו דוגמאות שתומכות בטענותיו.

השמאלניות הקיצונית של האקדמיה הישראלית לא עוצרת רק בענייני הסכסוך הישראלי-פלשתיני. גם בימים שבהם המל"ג מדרבנת אוניברסיטאות ומכללות לפתוח מסגרות מתאימות לחרדים, עבור חלק לא קטן מהאקדמיה החרדים והשקפת עולמם הם מוקצה מחמת מיאוס. לפני שלוש שנים, שניסתה האוניברסיטה העברית להעביר בסנאט שלה החלטה בעד פתיחת קמפוס חרדי עם הפרדה בין גברים ונשים, סגנית הרקטור ארנה קופרמן נשאה נאום חוצב להבות שהוביל בסופו של דבר לביטול התכנית. "במתווה המוצע נכנעת האוניברסיטה בנושא ההפרדה המגדרית", התרתה פרופסור קופרמן. "נורמות ההפרדה המגדרית והדרת הנשים הולכות ומתרחבות... הן מנוגדות לכל עקרון שהאוניברסיטה העברית דוגלת בו. מדובר בהפרדה שיש בה היררכיה ואפליה. אין כאן שום העצמה. הנשים נחותות וזהו...

(צילום: shutterstock)

"האם אתם יכולים לדמיין את האפקט השלילי האיום על השם והמוניטין של האוניברסיטה העברית כמוסד אקדמי נאור בעקבות פרסום בעיתונות העולמית על פתיחת קמפוס חרדי של האוניברסיטה העברית עם הפרדה מגדרית מובנית? אוי לבושה. זו בחירה שלעולם לא נוכל להתגאות בה – להיפך. גם בטקסי הסיום בקמפוס החרדי, ענן ההפרדה השחור ירבוץ מעל השמחה שהכשרנו חרד, והוא שחור מאד".

לאנשי אקדמיה כמו פרופסור קופרמן כלל לא משנה שרובן המכריע של הנשים החרדיות – אותן הם כה מבקשים 'להעצים' – לעולם לא יירשמו ללימודים אקדמיים שאין בהם הפרדה בין גברים ונשים. לא אכפת להם גם שאפילו המדינה הכירה באופן רשמי בכך שהגידול בשיעור החרדים באוכלוסייה מחייב יצירת מסגרות אקדמיות שהולמות את אורח חייהם. מה שחשוב להם הוא 'האפקט השלילי על המוניטין'. והיכן ייפגע המוניטין של האוניברסיטה העברית? כמובן, באותן חוגים מתקדמים, אולטרה-ליברליים, שבהם הדרך להעצים נשים היא להכתיב להן איך לחיות וכל ערך מסורתי או דתי הוא בהכרח פרימיטיבי ומפלה.

זו האמת על האקדמיה. זו האמת של האקדמיה. בעולם המערבי, התיאור הסנטימנטלי של קריסטוף על מקום בו 'מאתגרים זה את זה עד שהאמת יוצאת לאור' פשוט לא מחזיק מים. אנשי האקדמיה בארה"ב לא באמת רוצים לשקול את האפשרות של בריאת העולם בשישה ימים, או לבדוק באובייקטיביות את התפיסה השמרנית-דתית הפוסלת הפלות. באותה מידה, הפרופסורים הפוסט-ציוניים של פקולטות למדעי המדינה בישראל לא ממש מתעניינים בנתונים על גירוש יהודי ארצות ערב אחרי קום המדינה: לא זו הנכבה שמדברת אל ליבם. וממש באותו אופן, אנשי אקדמיה כמו ארנה קופרמן יכולים לדבר גבוהה על שילוב חרדים אבל יסרבו לנקוט באף צעד שיבטא כבוד או קבלה אמיתיים כלפי אורח החיים החרדי.

אז בפעם הבאה שמצפים מאיתנו לעבור לדום לפני 'איש אקדמיה' או 'עמדת האקדמיה', שווה לזכור כיצד מתפקדת אותה אקדמיה: מוסד שמתיימר לגלות את האמת על העולם, אבל למעשה מתמסר בכל מאודו להפצת תפיסת עולם מאד מסוימת. פנאטיות, מסתבר, היא לאו דווקא תכונה דתית.