"כשאגיד שמע ישראל אחשוב עליכם"

בכ"ג אייר התשל"ד התרחש הפיגוע שזכה לימים לכינוי 'אסון מעלות'. מחבלים השתלטו על בית הספר 'נתיב מאיר' במעלות, ולקחו כבני ערובה 105 תלמידים ו-10 מורים מבית הספר התיכון הדתי בצפת, ששהו בבית הספר במסגרת פעילות גדנ"ע. המחבלים דרשו לשחרר 20 מחבריהם הכלואים בישראל, אחרת יהרגו את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום.

רבע שעה לפני פקיעת האולטימטום, פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לבית הספר כדי לחלץ את בני הערובה. בגלל שורה של כשלים, המחבלים הספיקו לפני חיסולם לרצוח 21 ילדים ו-3 מבוגרים. בין הנרצחים היתה אילנה נאמן, שטרם מלאו לה 16. לפני מותה, אילנה הספיקה לכתוב מכתב אחרון להוריה ולהטמינו בכיס מעילה. המכתב נמצא על ידי אחד החיילים שטיפל בגופות, ולא הגיע להורים. רק אחרי מספר שנים שמעו ההורים על קיום המכתב, שמוקרא ברחבי הארץ, וקיבלו עותק. המקור, למרבה הצער, אבד.

אילנה והמכתב שלה

וזהו מכתבה מלא האמונה והאומץ של אילנה, שידעה כי היא הולכת לקראת מוות:

לאבא ואמא היקרים שלום!
השעה היא עכשיו 11:00 בבוקר. ואני לא יודעת כמה שעות נותרו לי לחיות, אז אני כותבת לכם.
אני מצטערת, אמא, שלא שמעתי בקולך ונסעתי. כן אני יודעת לא הכרחת אותי להשאר, אבל דאגת, והעדפת שלא אצא. אבל יצאתי. כי ידעתי את המוטל עלי.
רציתי להגיד תודה על החינוך שנתתם לי ועל השנים היפות שעברו עלי – והכל בזכותכם!
עכשיו אני בת 15 וחצי, ואם נגזר עלי למות, אמות בשקט בכבוד ואמונה, כן אמונה, את זה נתתם לי. אמרתם לי תמיד שלולא האמונה החיים טפלים וכואבים הרבה יותר, ועכשיו בשעות הקשות האלה אני מאמינה הרבה.
וגם מאמינה שאתם צודקים.
החיים נותנים לבן אדם הרבה, אין לי ברירה כמעט בכלום, לא מתי ואיפה להיוולד, ולא לאיזה הורים להיוולד, אבל לי היה טוב... הייתי ילדה דתית, בארץ ישראל, עם הורים נפלאים – איתכם.
שעות גדולות – לא היו לי, לזה לא זכיתי וכנראה שגם לא אזכה, אבל תודות לכם עברתי את מבחני הכבוד בשעות קטנות ואפורות, שעות יומיומיות ורגילות.
אמא, אל תבכי הרבה כשאמות. כשלרבקה יוולד ילד תקראו לו על שמי – אילן או אילנה, ותחנכו אותו כמו אותי שיהיה חזק, ושידע מה המטרה שלו בחיים ולמה הוא נולד.
אני יודעת שהיו לכם חיים קשים לפני ואחרי שנולדתי, וכשאמות יהיה יותר קשה, אבל תזכרו תמיד שהקשיים והסבל תמיד הביאו איתם שעות של שמחה וסיפוק.
אני לא בוכה, העיניים שלי יבשות, לא כואב לי שאמות, אני לא מצטערת, וכשאגיד "שמע ישראל" בשעה האחרונה, אחשוב עליכם.
הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית את החיים – הסכנה טמונה לנו בכל מקום ואם נגזרה גזירה בשמיים, היא תמיד תתקיים.
ואם נתחבא במקלטים, הסכנה שלנו גדולה יותר. ומוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה'!
את המכתב הזה, שהוא האחרון שלי בעולם תתנו לכל בני המשפחה לקרוא ומסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני. ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה! זו ההזדמנות האחרונה בעוד שעה אלך מכם.
שלום ולהתראות אי פעם.
באהבה רבה,
בתכם – אילנה.