כך הגעלתי כלים עבור המשפחה, מדי יום ביומו

פסח כבר עבר, ואנוכי הייתי במפתן המטבח. כבכל שנה מאז שחזרתי בתשובה, הייתי האחראי בבית על נוהלי הכשרות. מצווה זו היא לי זכות ושמחה, ולא עוד מטלה. ומה בין הגעלה לחידוש רוחני, הינכם שואלים?

בערב חודש ניסן חגגתי יום הולדת 17, או יותר נכון, חגגתי יום הולדת שלוש. לפני שלוש שנים נולדתי מחדש עם חזרתי בתשובה, ואם קראתם את טורי יכולתם לראות שבמשך השנים האלו עבר עליי לא מעט.

דמיינו את עצמכם במקומי: נער\ילדון צעיר שהתחיל להתחזק. התחלתי לשמור שבת למורת רוחה של המשפחה, אך לאחר זמן ומאמצים מצדי - הם קיבלו זאת באהבה. מילא  שבת, הרי לא "כפיתי" דבר על אף אחד, שמרתי אותה אני לבדי. אבל כשהגיע הפסח לפני כמה שנים, וחשבתי שמן הראוי שבפסח יהיה לי מטבח כשר, התברר לי שזה כבר לא כ"כ פשוט. היינו רוצים שהכול ילך חלק, ללא מריבות, אך לא כך קרה.

כשקיבלתי על עצמי הלכות כשרות, זה היה סיפור גדול בשבילי. כמו כל בית חילוני טיפוסי, לא שמרנו על כשרות, והכלים היו מעורבים. אני נזכר בניצוץ שבער בעיניי באותה התקופה, בהרגשה הממלאת והמספקת של התקרבות לקב"ה ולמצוותיו. כמה חודשים לפני פסח למדתי, שיננתי וקראתי את כל ההסברים על השולחן הכשר, עד שהייתי מוכן ומזומן לקיימם הלכה-למעשה. אך בשלב זה נתקלתי בהתנגדות מבני הבית, שהיו רגילים לקחת כלים מאיפה שבא להם, בלי שאהיה להם כ"שוטר צמוד".

הם לא היו רגילים לחשוב, ולו פעם אחת, האם המזלג חלבי או בשרי, ומה מותר ומה לא. עמדתי מולם לבדי, נער צעיר שרק עתה למד הלכות כשרות, כנגד כל בני הבית שלהם לא התאימה "התערבות בדרך חייהם". לא נכנעתי להתנגדות הנחרצת, אם כי הייתה לי ההבנה שלאנשים מבוגרים קשה לשנות הרגלים. זכרתי את הפתגם: "לא מלמדים כלב זקן תרגילים חדשים". עם כל הרצון שלי, עדיין לא הייתי מסוגל להעביר שיעור בהלכות כשרות, אבל ניסיתי לפנות בכבוד לבני הבית, כי הדבר הכי חשוב כאשר מתחזקים הוא הכבוד, והיחס הטוב למשפחה. וקיוויתי שאולי זה יצליח...

(צילום אילוסטרציה: דניאלה שטרית / פלאש 90)

הפיכת הרצון למציאות: הגיע היום והתחלתי להגעיל כלים לפי כל הכללים הנדרשים. אמא שלי "זרמה" לבסוף עם הרעיון, וכל פעם שהיא בישלה הייתי אומר לה באלו כלים להשתמש. הפכתי בן רגע, מאחד שרק למד את ההלכה, למשגיח כשרות צמוד.

אבל אחרי שעברתי את החלק הקשה והצלחתי להשיג לעצמי "אשרת-עבודה", נתקלתי בקשיים בלתי צפויים: לא היה הבדל בין הסכו"מים, לא היו קופסאות עם כיתוב בשרי, חלבי ועוד בעיות רבות.

הגעתי למסקנה שגם אם נראה שהתכנית להכשרת הבית נהרסה, עליי לעשות הכול על מנת להחיותה ולקיימה, תוך הקפדה על מינימום מריבות וחיכוכים. חלק מבני הבית הטריפו את הכלים בטעות, וחלק פשוט לא היו מוכנים לשתף פעולה.

אחרי שהתכנית נחרבה ונשארתי רק עם תמיכתה של אמי, הייתי מגעיל את כלי הסכו"ם מדי יום, על מנת להפכם לכשרים "פרווה". וכך נפתרה הבעיה עם המתנגדים. הכלים נהיו מחודשים ולא שייכים לשום קטגוריה. נכון שזה נשמע קצת מטורף להגעיל סכו"מים וכלים כל יום, אך עשיתי זאת בשמחה, לא מתוך הרגשת מחויבות אלא מתוך רצון טהור לרצות את הקב"ה.  

לאחר תקופה מסוימת, מלאה בלחצים מצדי שלווו בהסברה סבלנית, הצלחתי לרתום את כל בני הבית למשימה. מצאתי קופסאות בעלות כיתובי כשרות, והצלחתי לשכנע אותם להשתמש בהן. תקופה זו זכורה לי כמסע מפרך ויומיומי של השגחה, הגעלה והסברה.

כיום אני מתרגש בכל ערב פסח כשאני מכשיר את המטבח, ונזכר בדרך הארוכה שעשיתי. בשבילי הגעלת כלים היא משהו מיוחד, כמו שהכשרתי כלים והפכתי אותם מטרפים לכשרים יום יום, כך חידשתי את נשמתי יום יום, והוספתי לה יראת שמיים וטהרה רוחנית.

פסח, החג שבו יצאנו מעבדות לחירות, מסמל חידוש ופריחה. עבורי, גם ההגעלה וההכשרה מחדשות את הכלי בכל שנה ושנה והופכות אותו לכשר ומחודש, וגם אני מתחדש ומתמלא באנרגיה, בכוחות ובתעצומות נפש, וחש עצמי כיוצאי יציאת מצרים. כך אני משמר את יציאת מצרים הפרטית שלי, יציאה מעבודה גשמית לעבודה רוחנית, לעבודת ה'. מדי פעם אני עוצר ומביט אחורה על הדרך הארוכה שעברתי באנחת רווחה, ואחר כך מפנה את מבטי קדימה ושואף לעלות מעלה מעלה במעלות התורה ויראת השמיים, כי לכולם יש במה להתחזק.