"מה היה קורה אם הייתי נתקלת בערבי חמום מוח?"

הכל התחיל כשרויטל מגן נשלחה מטעם עבודתה לפגישה במושב לכיש. הפגישה עברה על מי מנוחות, ומיד לאחריה - נלקחה הקבוצה לסיור מודרך באחד השדות הנטושים של מושב בית גוברין, שם למדו על הדרך בה מטהרים את מי השופכין. "מיד אחרי הסיור, בעוד הקולגות שלי נשארים בשטח כדי לשאול שאלות, נפרדתי מכולם לשלום, ונכנסתי לרכבי כשפניי מועדות לנסיעה חזרה הביתה".

אלא שכעבור נסיעה קצרה ברכב, דווקא בזמן הכי לא צפוי ובמקום הכי לא נעים - נתקע ברכבה בדרך הבוצית ושופעת האבנים. "הסוללה שלי עמדה על חמישה אחוזים, ולמרות שהמטען ברכב הראה שהסוללה לא נטענת - נס גדול קרה: כנגד כל הסיכויים ובלי כל היגיון, הסוללה החזיקה מעמד למשך ארבע השעות הבאות, שמאוחר יותר התגלה כזמן הקריטי ביותר. 

"מצאתי את עצמי מתפללת בלי סוף, ומבקשת את עזרתו של הקב"ה באותם רגעים. בתחילה לא ראיתי אף אחד במקום, ונראה היה שאין סיכוי שמישהו ימצא אותי. אבל אז הגיע שליח ה' בדמותו של ערבי שעבד במקום, ומיהר לעזור לי ולהוציא אותי מהבור הבוצי אליו נכנסתי". זמן קצר לאחר שהודתה לו והערבי עזב את המקום, נזכרה פתאום שלא שאלה אותו את השאלה החשובה ביותר: איך בדיוק יוצאים מהמבוך הזה? "במשך כל אותו הזמן לא ראיתי אף אחד מהחברים שהגיעו איתי לסיור, כנראה שחוסר היכרותי עם המקום הכניס אותי עמוק מדי לשטח הנטוש".

בהעדר עזרה של ווייז (היות ולא הייתה קליטה במקום) נאלצה מגן להתקשר אל המשטרה, ולדבר עם איש סיורי השטח של המושב - שמיהר והזהיר אותה לבל תמשיך בנסיעתה. "הוא אמר לי שבמקום פזורים מוקשים, ושזוהי סכנת נפשות לנסוע בו. הייתי אובדת עצות, ומרוב ייאוש, התחלתי לבכות. הערב ירד, והיה לי ברור שאם אני לא מתקדמת - אין סיכוי שאצליח לצאת מפה לפני החשיכה".

צילום מסך יוטיוב

בלית ברירה, המשיכה מגן בנסיעה תוך שהיא נושאת תפילותיה מעומק הלב. "דיברתי עם ה', שיננתי לעצמי את המילים 'מה שצריך לקרות - יקרה' וקיבלתי על עצמי לקבל באהבה כל 'גזירה' שה' יתברך יטיל עליי. הדיבורים היו כל כך קולחים, כל כך אמיתיים, עד שהרגשתי שאני רואה עין בעין את שתי ידיו המחבקות של הקב"ה, נושאות אותי בבטחה אל היעד".

והנה, נס נוסף התרחש. 

"תוך כדי דיבור עם ה', אני פתאום קולטת ג'יפ סיור של מג"ב נוסע לקראתי. באותם רגעים, ידעתי שה' קיבל את תפילתי, ולא היה גבול לאושרי. הג'יפ הנחה אותי כיצד לצאת מהשדה, ובחסדי ה' הרבים עליי - הגעתי בבטחה אל הכביש הראשי המוביל לביתי. מאוחר יותר, כשחשבתי על כל הניסים שקרו לי באותו יום - על סוללת הטלפון, על הערבי שחילץ אותי, על הנסיעה החלקה ועל ג'יפ הסיור - לבי נמלא ברחשי הודיה לקב"ה. כשגיסתה של מגן (שעובדת כשוטרת במוקד הטלפוני של מג"ב) שמעה על הקורות אותה - היא נדהמה. "רק אז הבנתי שהייתי בלב ליבו של האויב, קרובה במרחק נגיעה לכפרים ערביים שמוגדרים 'שונאי ישראל'. באותם רגעים לא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה, אם במקום הערבי המבוגר שנשלח לעזור לי, היה מגיע ערבי צעיר, שטוף זימה וחמום מוח.... איך היה נגמר הסיפור שלי אז? אני בטוחה שאחרת. הסיפור שלי הוא דוגמה לנס אחד מני רבים, שהקב"ה עושה עם כל אחד מאיתנו, מדי יום. רק צריך לפקוח את העיניים, ולתת לו תודה על זה. כי שום דבר, אבל שום דבר בחיים שלנו, אינו מובן מאליו".