הראל אטיאס: "הציצית שלי הצילה את חיי"

הראל אטיאס היה בן 28 כשהתחיל לעבוד במפעל לייצור משקאות אלכוהול באזור התעשייה של קרית שמונה. המפעל היה מחולק לשתי מחלקות: באחת יוצר יין, ובשנייה עראק. הראל היה העובד האחראי על מבשלת העראק.

"הייתי המתפעל של המבשלה. הייתי ממלא שם חומר, סוגר, מפעיל – ועוקב אחרי פעולת המכונה. אם היתה תקלה הייתי מנסה לטפל בעצמי או, אם הדבר לא צלח, קורא לבעל הבית. אפשר לומר שאני והמכונה היינו בקשרים מאד ידידותיים".

ביום בהיר אחד, לפני כשנתיים, הראל הגיע למפעל כרגיל – לא מדמיין מה מחכה לו בהמשך היום. "כמו תמיד, הגעתי בבגדי הרגילים ואז החלפתי אותם בבגדי עבודה. הציצית עם זאת, נשארה עלי. כשהייתי בכיתה ט' בתיכון התחלתי להתחזק, וכחלק מזה התחלתי ללבוש ציצית צמר. הציצית שלי לא זזה ממני בשום מצב".

העבודה התחילה גם כרגיל. "מילאתי חומר במבשלה, סגרתי את המכסה, הדלקתי את המכונה כדי שתתחיל להתחמם...ואז הלכתי למחלקה של היין כי העובד שם היה זקוק לעזרה. מתשע עד שתיים בצהרים עזרתי לחבר, כשכל חצי שעה בערך אני הולך לבדוק מה קורה עם המכונה, לוודא שהכל בסדר, עובד וסגור כמו שצריך".

ואז הגיעה הפסקת הצהריים. "העובד של היין היה כל כך עמוס שהוא לא היה יכול לצאת להספקה, אבל אני יכולתי. לא אכלתי ליד המבשלה כי במפעל כזה מקפידים על כשרות לפסח כל השנה. במקום זה הלכתי לאכול בחדר חיצוני, במרחק של שלושים מטר בערך מהמבשלה".

אייל אכל, בירך ברכת המזון, ולפתע שמע 'בום' אדיר. "ראיתי את קירות הבניין רועדים".

היה ברור לו שקרה משהו נורא. הוא דחף את השולחן שלידו הוא אכל ופתח בריצה לעבר הדלת אבל כשפתח את הדלת נגלה לפניו מחזה נוראה: גל ענק בגובה 15 מטר של אלכוהול רותח מתקדם לעברו. המבשלה התפוצצה, והעראק הלוהט הסתער החוצה.

"התחלתי לרוץ, אבל הגל היה מהיר מאד וגם הרוחות היו נגדי. הגל הזה פשוט רדף אחרי. בסוף ראיתי שלא אצליח לברוח, אז פשוט שמתי שתי ידיים על הראש".

הדקה הבאה הייתה מזוויעה. "הגל פשוט שטף אותי לחצי דקה בטמפרטורה של משהו כמו מאה מעלות. צרחתי בכל הכוח והתחלתי לרוץ, לראות אם יש מישהו שיכול לעזור לי".

העובד השני כבר נמלט מהמפעל, שהיה לפיכך ריק מאדם. הראל רץ החוצה לחצר, שם התגודדו פועלים ערביים שעבדו בסמוך. הם ראו את הכוויות הקשות שלו, הזעיקו אמבולנס ואמרו לו לשבת בצל. "כל הבגדים שלי היו קרועים – פשוט התפוררו מהחום. רק הציצית נשארה שלמה". הציצית הגנה על גופו מכוויות. הוא נכווה בזרועותיו ורגליו, ומעט גם בפניו. אבל הבטן החזה והגב ניצלו – בזכות הציצית ששרדה את חום האלכוהול.

"רעדתי מקור על הקרקע כרבע שעה. אז הגיע בעל המפעל שיצא לסידורים, כולו המום. סיפרתי לו מה קרה ובדיוק הגיע אז האמבולנס. הלכתי אליו בכוחות עצמי – לא איבדתי הכרה. ואז קרה עוד נס: בדיוק היה במקום מסוק שנשלח לקחת חייל פצוע מרמת הגולן לבית החולים רמב"ם. אבל במקום לקחת את החייל, המסוק לקח אותי לרמב"ם, כך שהגעתי לקבל טיפול במהירות האפשרית".

הראל היה בהכרה, מבוהל ורועד. ברמב"ם הוא הועבר ישירות לחדר טראומה, ומשם לטיפול נמרץ. "קוטלגתי 'פצוע אנוש'. שבוע הייתי מונשם ומורדם. אחרי זה התחלתי תהליך של שיקום. בערך חודשיים אחר כך, בשבוע ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס – שוחררתי לביתי, להמשיך משם בטיפולי שיקום, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק".

המשפחה של הראל, אגב, שמעה על תאונת העבודה שלו בדרך לא דרך. "אמא שלי קבלה טלפונים מחברות, אבל שלי קיבל הודעה בנייד. שניהם עזבו הכל ונסעו לרמב"ם. בטיפול נמרץ הם פגשו אדם בעל חזות חרדית שסיפור שהוא בא לבדוק מה שלומו של עובד שלו שנפצע – התברר כמובן שזה המעסיק שלי והוא נתן להם תהילים שהם ישבו לקרא ביחד".

הרבה אנשים, אומר הראל, התפללו עליו בשבועות הבאים. "בקרית שמונה התפללו עלי ממש בכל בית כנסת. היה לי באמת נס גדול. אנשים שחטפו כוויות כאלה לא פעם מתו מזה" אחרי שחזר ללכת, ערך הראל מסיבת הודיה, "כדי להודות לכל מי שטיפל בי ולכל מי שהתפלל".

הראל טרם חזר לעבודה, ובימים אלה הוא מגיש תביעת פיצויים נגד חברת הביטוח של מעסיקו לשעבר (מבשלת העראק, אגב, לא שבה לעבוד מאז התאונה). אבל הוא מלא הודיה על נס ההצלה שלו, אותו הוא מייחס לציצית. "אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. אדם הולך לעבודה ולא יודע אם יחזור. אבל אין לי ספק שהציצית הגנה עלי והצילה אותי בזכות העובדה שאני לא מוריד אותה אף פעם. ראיתי את זה בחוש באופן המדהים שבו רק הציצית נשארה שלמה".

אתה שומר אותה למזכרת, את הציצית שהצילה אותך?

"מה זאת אומרת שומר? אני לובש אותה ברגעים אלה ממש!"